כפיות- פרק 22

"אדווה, שגיא קורא לך למשרד שלו" אמרה לי קרן ביום למחרת. הייתי באמצע לתייק ולמרקר דברים, דווקא הדברים שעברתי עליהם היו מעניינים היום, הם הצליחו להוציא אותי מהמחשבות האחרות. עברתי על תיקים ועל אלפי חוזים, כל מיני עסקאות ענק שהלכו פה במשך השנים, אני עדיין לא מבינה איך כל זה רלוונטי לעכשיו. בעיקר סידרתי אותם בתיקיות והכנסתי לקלסרים גדולים לפי שנים. אני לומדת הרבה על החברה מכל הניירת הזו. ועדיין, למרות כל העיסוקים, לא יכולתי להפסיק לחשוב על מה שהיה אתמול בערב. התשוקה הענקית שהייתה לנו, הנשיקה הקטנה והאיטית שהוא נתן לי. הוא לא עשה כלום באתו רגע חוץ מלרצות לקרב את הפנים שלי אליו, לתת לי את האהבה הכי חזקה שלו. הנשיקה שלו ערפלה אותי, בכל שנות חיי נשיקה לא הצליחה לערפל אותי יותר מזו. אפילו הנשיקות הכי טובות עם ירדן לא השתוו לזה. אוף, אני כל כך מתוסבכת.
דפקתי על דלת חדרו של שגיא וניסיתי להכניס את המחשבות פנימה, לא לתת להן להתרפץ, לא לתת להן לצאת אל חלל האוויר. שמעתי אותו אומר "כנסי" ואז נכנסתי לחדרו. הוא ישב שם עם חליפה ובדיוק סיים משהו קצר במחשב. התיישבתי מולו. הוא חייך אליי חיוך מתוק ושאל מה שלומי. "בשביל זה קראת לי?" צחקתי, "לשאול מה קורה?". "לא דיברנו כל כך ביומיים האחרונים". "זה דיסטנס של מעביד ועובדת, אני הבנתי את זה" חייכתי. הוא הצליח להבין שאני נורא עייפה, ואז אמרתי לו שאני פשוט מנסה לפקס את עצמי כי אני קצת לא מרגישה טוב, באמת לא הרגשתי טוב. כל המחשבות הרגו לי את המוח ונכנסו גם לתפקוד שלי. אפילו קפה שחור של בוקר לא שתיתי וזה לא קורה בדרך כלל. "את בטוחה שאת בסדר?" הוא שאל מודאג. הנהנתי אליו, "יש לי עבודה לעשות, אני לא מתכוונת לא לבוא". "נכנסת לזה כמו נמרה" הוא חייך אליי. צחקתי צחוק קטן ואמרתי לו שזה בעיקר מאוד מעניין אותי, שאני לומדת הרבה על החברה מכל הדוחות האלה. הוא אמר שאני עושה עבודה מצוינת, שהרבה זמן לא הייתה לו עובדת כל כך חרוצה שעבדה ככה בעבודה הפחות מעניינת בחברה. לא יכולתי שלא לחייך.
"תגידי, ירדן השיג אותך בסוף?" הוא שאל מיד. "משלב בין חיים פרטיים לעבודה?" צחקתי. הוא נאנח ואמר שהוא פשוט מסוקרן, שהוא יודע כמה ירדן רצה בזה. "אמרתי לו שאני אחזיר לו תשובה עוד יומיים, שזה כבר הפך ליום אחד". "תשובה בקשר למה?". "בקשר להאם לתת לזה צ'אנס". הוא פער את עיניו. "את לא רוצה אותו?.." הוא שאל לא מבין, "היה נראה שכל כך טוב לכם ביחד, שכל מה שאת רוצה זה להיות איתו ולחזור להיות איתו, שחלק מההחלטה לקחת את העבודה הזו היה בגלל שרצית להעניק לעצמך חיים זוגיים נורמלים". "יש עוד הרבה פקטורים שאתה לא מבין.." נאנחתי. "אז תסבירי" הוא ביקש. הנדתי את ראשי לשלילה. "אני באמת מעדיפה לא להיכנס לזה".
"תגיד, אפשר לשאול אותך משהו?" פניתי אליו. הוא הנהן אליי והסתכל עליי. "פעם רצית מישהו ולא יכולת להיות איתו?". הוא לא הזיז את מבטו ממני והניד את ראשו לשלילה, "זה מעולם לא קרה לי. מה גם מעולם לא ממש התאהבתי אז..". "באמת?" שאלתי לא מבינה. "את באמת רוצה להיכנס לזה? ככה? כשפשוט קראתי לך לפגישה פשוטה?". "אי אפשר לתפוס אותך במקומות אחרים". "שבע בערב היום במסעדה פה למטה, ניפגש?" הוא הציע. חייכתי לעצמי חיוך קטן. "קבענו" אמרתי מיד, קמתי ממקומי ופסעתי לכיוון הדלת. "ואדווה, אני באמת שמח שאת משתלבת פה" הוא אמר בסיום. המילים שלו היו הדובדבן שבקצפת לסיום פגישה עם הבוס.
כשחזרתי לחדר התמקדתי בעיקר בלסיים את הקלסר הזה, אמרתי לעצמי שאני לא יוצאת מהחדר עד שזה לא גמור. זה לקח לי בערך שעתיים. לא זזתי מהמקום שלי כי יש לי מחויבות כלפי העבודה, כלפי המשימות שמציבים לי. אחרי שהדברים האלו יסתיימו ואחרי שארכוש את האמון של שגיא הוא אמר שהוא יעביר אותי לאט לאט אל הדרגים הגבוהים בחברה כי יש לי את היכולות לכך. "אדווה" שמעתי את קרן קוראת לי מאחוריי. "שנייה" אמרתי לה וסיימתי לתייק את הדפים ולהכניס לניילונית. "כן" פניתי אליה בחיוך והסתובבתי אליה עם הכיסא, "מה קורה?". "אני יכולה לשאול אותך משהו?" היא אמרה לי. "בטח" אמרתי לה בטוחה. "את ושגיא, יצאתם?". צחקתי צחוק קטן. "אני ושגיא? כל מה שאני ושגיא עשינו זה היה להיות ביחד בתיכון". שקר. חייכתי אליה חיוך מתוק, "למה חשבת שיצאנו?". "לאף אחד פה במחלקה אין קשר כל כך טוב איתו. איתך זה פשוט קרה מהר". "הדרכים שלי ושל שגיא הובילו אותנו ללהיתקל אחד בשנייה, ודיברנו קצת על העבודה ועל החיים, ופעם אחת עזרתי לו כי היה איזה לקוח שהוא לא יכול היה לטפל בו. אחרי ההזדמנות הזו הוא הציע לי לעבוד פה". רק חצי מהדברים האלה היו שקרים. אם היא תשמע שהייתי זונה וששכבתי איתו השמועות האלה יעברו לכל המחלקה ומתישהו יביאו לפיטורי. כולם יכולים לחשוב שאני כאן רק בגלל שגיא, וששגיא שוכב עם העובדות שלו. מעבר לשם הרע שזה יעשה לי, זה יעשה לו שם רע הרבה יותר. "אוקיי" היא צחקה, "סליחה על השאלה המוזרה". "זכותך" חייכתי מיד וחזרתי לעבודתי.
"הלו" עניתי כשעמדתי בפתח הבית, בדיוק הכנסתי את המפתח אל חור המנעול. השעה הייתה בסביבות חמש ומשהו והיה לי קצת זמן לנוח עד שאקח מונית חזרה לפגישה עם שגיא. "שמעתי שיצאת מהעסק" שמעתי קול של בחורה מהצד השני. "סליחה מי את?" אמרתי מיד והדלת נפתחה. הבית היה ריק, כרגיל. "זה נכון?" היא שאלה שוב. "מי את, איך יש לך את המספר שלי?" המשכתי לשאול. "אני מאוכזבת ממך" היא המשיכה להגיד, "היית מהטובות ביותר בתחום". "את יכולה בבקשה להגיד מי את או שאני מנתקת" אמרתי לה, העצבים הגיעו לי עד לראש. "השם לילי מוכר לך?" היא אמרה לי. אני חושבת שקפאתי במקומי. "את לא מתה?" אמרתי לה, שוקלת כל מילה, נושמת לאט לאט אבל מרגישה את הלב ממשיך לדפוק מהר. היא צחקה צחוק מרושע. "חמודה שאני אמות, אני חיה ונושמת. פשוט נעלמתי מפה לתקופה. אני מאוד מאוכזבת מזה שפרשת שתדעי לך". "איך השמועה הגיעה אלייך?". "מהפציינט האחרון שלי" היא אמרה. הייתי די בטוחה שאני יודעת על מי היא מדברת. "ומה את רוצה ממני?" שאלתי אותה, מפחדת ממה שהיא עלולה לעשות. היא אף פעם לא מתקשרת אלא אם כן היא רוצה משהו. לא שמעתי את הקול שלה אולי שנה, ובשנה הזו הוא השתנה. "יש לך עוד עבודה אחת לפני שאת פורשת לגמרי, מישהו אחרון לבקר אצלו, הוא שריין אותך ממזמן". "מה זאת אומרת?" שאלתי לא מבינה. "שמרתי לך את הטוב ביותר לסוף". "מתי?" שאלתי אותה חסרת אונים, לה פשוט אי אפשר להתנגד. "מחר בערב, אסמס לך את הפרטים מחר" היא אמרה והשיחה התנתקה. אני כנראה לעולם לא אוכל לברוח מזה, פשוט לעולם, כל פעם יבואו שדים מהעבר ויזכירו לי שיש לי רק תפקיד אחד בעולם הזה. חוץ מזה שהאדם האחרון הזה זה לא עדן, ולעדן יש לי עוד פעם אחת שאני חייבת לבוא. למה זה מגיע לי..