*ללא שם* פרק 1

"טקסי" צעקתי בעודי מנופפת בידי אל הכביש
"וואו קשה לתפוס מונית בעיר הזאת" לחשתי לעצמי
מונית מרחפת ("עתידנית") עצרה לפני
"לאן את צריכה ילדונת?" שמעתי את הרובוט שואל אותי
"בית הקפה – ברוק, מכיר?" ידעתי שהוא מכיר זה מחשב הוא יודע הכל, יש לו הכל בג'י פי אס..
"בואי תיכנסי" אמר הרובוט
נכנסתי, אני לא מתה על נסיעה עם רובוטים. אני לא סומכת עליהם
התחלנו "לנסוע" וזה לא כל כך נסיעה יותר זה "טיסה".
מאז המצעת המכוניות המעופפות למטוסים אין ערך רק לחולים\נשים הרות\עניים כי הם אינם יכולים להשתמש בשיגורים…
לפני שבע שנים המציאו את המכוניות המעופפת ולפני חמש שנים את השיגורים.
הרבה אנשים היו מופתעים שלקח כל כך הרבה זמן להמציא את ההמצאות שכולם חיכו לכבודם…
אני התפללתי שלא ימציאו כאלה דברים, אני מתגעגעת לנהגי מונית החצופים, האוטובוסים המסריחים וההמתנה במטוסים.
הרוב לא מבינים אותי
הגעתי לבית הקפה
ברוק קיבלה אותי בברכה
היא בעלת הבית קפה
היא חברה טובה שלי, עודדתי אותה ללכת בעקבות החלומות ועכשיו יש לה רשת בתי קפה שמתפרשת על כל העולם.
יש לה שיער ארוך שטני עם גוונים של בלונד
עיניים כחולות
והיא נחמדה
היא אוהבת תשומת לב
אבל אני אוהבת אותה היא תמיד הייתה שם כשהייתי צריכה מישהו…
"בואי שבי" חייכה לעברי
התיישבנו והזמנתי את הרגילה שלי
"2 ביצי עין סלט דק ומיץ תפוזים בבקשה"
הוצאתי את הארנק ובשביל לשלם
"מתי פעם אחרונה שילמת פה על ארוחה?" אמרה ברוק
"אני לא יכולה את תמיד מכריחה אותי לא לשלם אני חייבת" אמרתי ודחפתי בכוח את כרטיס האשראי שלי
אני באמת לא סובלת שעושים לי את זה…
היא בת 17.5 והיא הגיעה להישג שאף אחד לא הצליח להשיג
בבעלותה הרשת הזאת מעל שנתיים
והיא לא מוכנה למכור אותה למען שום הון שבעולם
בגלל זה אני אוהבת אותה, היא אמיתית…
אחרי הארוחת בוקר נסעתי לבית ספר
הגעתי וראיתי את יאנה מסתכלת על מערכת השעות החדשה
"היי, מה קורה?" שאלתי
"ביטלו את שיעור מדעים והיום התקצר בשעה" אמרה במבט שמח אבל מוזר
משהו קורה כאן ואני לא חושבת שזה משהו שצריך לשמוח עליו…