Back from the Ashes פרק 11: האדם שמאחורי המסכה

ריין ואני המשכנו לשבת על שפת הים ולדבר. השמש התחילה לשקוע ובסופו של דבר החלטנו לחזור הבייתה. נהגתי לכיוון הביתה שלו, עוקבת אחרי ההוראות של הג'י פי אס.
"הדו"ח מעבדה שלנו…" התחיל ריין. אחרי כל מה שקרה היום , שחכתי מהעבודה הזאת והייתי מאוד מופתעת שהוא זכר.
"מה איתו?"
"רוצה לעבוד עליו עכשיו?" זו רק אני או שהוא הציע עכשיו מרצונו החופשי שאני אבוא עליו הבייתה ?
"אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את עכשיו? אני יכולה לעבוד על זה לבד אם אתה מרגיש שאתה לא יכול לעשות את זה" הוא חייך חיוך קטן בתגובה .אחרי שהוא שיתף אותי, הוא נראה כאילו הוקל לו, כאילו ירד לו משקל מאוד כבר מהכתפיים.הוא הציע שנעשה את העבודה אצלו, כי גם ככה כמעט הגענו , וכך עשינו.
הוא הוציא את המפתחות מתיקו ופתח את הדלת. עלינו ישר לחדרו והתחלנו לעבוד. לא לקח לנו הרבה זמן , אוליי חצי שעה. בהסיח דעת סרקתי את חדרו.
חדרו היה מסודר כמו תמיד.בגדיו מקופלים בארון, דפים מסודרים על השולחן, אפילו מיטתו הייתה מסודרת. בחדרו הייתה רק תמונה אחת. כשראיתי אותה בפעם הראשונה , חשבתי שזאת תמונה שלו עם איזו קרובת משפחה, אבל עכשיו היה לי רעיון אחר לגבי מי נמצא בתמונה .
"זאת אמא שלך?" שאלתי, מרימה את מסגרת התמונה ומסתכלת מקרוב. הוא אפילו לא הרים את מבטו "כן" . בתמונה היה אפשר לראות אישה בסוף שנות העשרים לחייה מחזיקה ילד כבן 4 . האישה הייתה יפיפייה . שערותיה הבלונדיניות החלקות הגיעו קצת אחרי כתפייה. היו לה תוי פנים עדינים ועיניים גדולות וירוקות. היא חייכה והחיוך העיר את פנייה .אם היו אומרים שהילד בידייה היה ריין ,לא הייתי מאמינה. שערותיו היו ארוכות יותר וכיסו קצת את פניו. עיניו לא היו כמו העיניים שלו עכשיו. בתמונה היו לו עיניים חמות. את החיוך הענק שחייך היה אפשר לראות בעיניו. קשה להאמין שאותו האדם שאני מכירה עכשיו היה פעם כל כך תמים , מתוק ,ילד עדין למראה. עכשיו הוא היה ההפך הגמור.
למרות שהיה בנבחרת, אף אחד לא התקרב אליו, לא דיבר איתו. בארוחת הצהריים הוא לא הגיע לקפיטריה, אף פעם. כשחושבים על זה , לא ראיתי אותו מדבר עם משהו בבית הספר, אלא אם כן היה חייב.
אחרי ששמעתי על העבר שלו , לא הבנתי למה הם התנהגו ככה. הם הרי לא ידעו כמה הוא נפגע מהסיפור הזה , לא היה להם מושג מה עבר . הרגשתי שאני צריכה לעזור לו, ולא בגלל ההתערבות. לתת לו את האפשרות להפתח זה רק יעשה לו טוב. אולי הוא ירגיש נוח מפסיק כדי להסביר לכולם מה הוא עבר.
"ריין… אתה יודע מה קורה עם אבא שלך?" הוא הסתכל עליי בהפתעה . הוא לא ענה במשך כמה שניות
"אני ממש לא רוצה לדבר עליו, סיירה." הוא מלמל. לא אמרתי כלום במשך כמה דקות. "אני יודעת שאנחנו לא בדיוק החברים הכי טובים, אבל אם אתה צריך לדבר אני אשמח להקשיב." לא האמנתי שאמרתי לו דבר כזה.הוא חייך עליי חיוך עקום " תודה על זה. ותודה על היום. זה לא בדיוק עזר לי להרגיש טוב יותר אבל תודה שהקשבת" צחקקתי.
אחרי שנפרדנו אחד מהשניה , נכנסתי למכונית ונסעתי הבייתה.
בימים הבאים, ריין ואני הסתובבנו יותר ביחד. הימים הפכו לשבועות והשבועות לחודשים. למדתי להכיר בזמן הזה אדם שונה לגמרי. הוא היה חכם (לא לחינם הגיע לרשימת המצטיינים כל שנה ) ,שנון , מצחיק והיה לו טעם מעולה במוזיקה . מי היה מאמין שכל זה יקרה בזכות התערבות?