על קשתות ושמלות נשף פרק עשרים ושתיים חלק ב'

אנה יצאה יצאה מהחדר וטרקה את הדלת מאחוריה.
היא הורתה לעצמה להפסיק את הבכי המטופש הזה. הוא אמר שהוא לא זקוק לה, כל מה שיקרה לו מעטה והלאה באחריותו הבלעדית. הרי ברור שהוא לא רוצה אותה לידו, היא לא יכולה להכריח את וויליאם לתת לה לעזור לו.
"לעולם לא מפקירים רע במצוקה." זאת הייתה אמרה ישנה של אבא שלה.
לרגע קצר אנה-בל דמיינה לעצמה שהיא עדיין ילדה, שהיא עדיין יושבת בחיקו של אביה כשידיו מחבקות אותה ועיניו הירוקות צוחקות.
אנה עצרה את הדמיון. היא כאן, בספינה הזאת, ולכאן היא שייכת. ואחרי שטעמה מהחופש שבים, היא לא תהיה מוכנה לחזור לביתה הישן, לשמלות החונקות והענקים הכבדים. הצמידים שהיו כמו אזיקים על פרקי ידיה.
היא לא הבחינה במפלצת עד שכמעט התנגשה בה.
הוא היה ענקי, ובאור מנורות השמן העמום היא לא יכלה לראות יותר מזה.
"מה את עושה משוטטת בשעה שכזאת?"
אנה מעולם לא שחכה קול, ובמיוחד לא את הבריטון העמוק של קפטן זאקרי אדמס.
"א- אני ל- לא הצלחתי ל-להירדם." היא גמגמה בבהלה. הקפטן התכופף מעט, כך שאנה תוכל לראות את פניו המזוקנים. עיניו הבהירות והקטנות הביטו בה בריכוז בלתי ניתן להפרה, ושערו האדמוני כמעט בלט באפלולית.
"ולכן ביקרת בחדרו של סגני?" הוא שאל. אנה קפאה במקומה, ברכיה איימו לקרוס תחתה מרוב פחד. עיני האזמרגד שלה התרוצצו לכל כיוון בחיפוש אחר דרך מוצא.
"אכן." היא שמעה את עצמה אומרת לפתע. "אני בדיוק בדרכי חזרה אל התא." אנה-בל לא ידעה מאין האומץ הזה הגיע, אך אנה כן ידעה. היא הכירה אותו.
"אם כך יקירתי, הייתי מציע לך להזדרז. בקרוב יפציע השחר ותתבקשי לבצע את מטלותיך." אמר הקפטן ברכות, והמשיך בדרכו בלי לתת בה מבט נוסף.
אנה טעתה במסדרונות האפלים במשך כעשרים דקות נוספות עד שהצליחה לחמוק לסיפון הראשי ומשם לתאה.
מעולם היא לא שמחה כל כך לחזור לחדר הקטן והמסורג, שבמשך שבועות דלתו לא הייתה נעולה.

זאק דפק על הדלת בדיוק שלוש פעמים.
וכששום קול לא בקע ממנה, הוא נכנס.
הנער הטיפש ישב על המיטה, ראשו נח על ברכיו ושיער הפחם שלו הסתיר את פניו. ידיים חיוורות אחזו בראשו בחוזקה.
"יצור חסר תועלת שכמותך, מה עשית הפעם?" שאל זאק בתסכול, וויליאם לא הגיב. "פגשתי בליידי ליטווד בדרכי, ילד. היא נראתה כעוסה." עדיין אין תגובה.
"בשם כל השדים והרוחות, תענה לי. חתיכת ממזר רכיכתי."
אז זאק הבחין בקולות, ביבבות הקטנות שוויליאם ניסה בכל כוחו להחניק. הוא מצא את עצמו מתיישב ליד הנער, ומניח את ידו הכבירה על כתפו. בעיני רוחו היא עדיין הייתה הכתף הדקה והרזה של הילד האומלל שפגש בדרך לנמל.
"האצילה הטיפשה שברה את הלב הקטן והקפוא שלך?" הקפטן שאל בטון לעגני, ששמץ הדאגה הוחבא בו בכישרון רב, ואולי פשוט בנסיון.
"ידעתי שבסוף תיפול בקסמיה, נערי. אתה פשוט לא מסוגל לעמוד בפיתוים, נכון? פעם פזיז תמיד פזיז. פעם טיפש תמיד טיפש."
"פעם חלש תמיד חלש." וויליאם לחש מבלי להרים את מבטו, ומשך באפו. "תסתלק מכאן חתיכת טרח זקן. ה'לב הקטן והקפוא שלי' לא נשבר, וגם אילו היה לא הייתי זקוק לעזרתך." זאק צחק, נדמה שהקול האדיר הרעיד את האדמה מתחת לרגליהם.
"החלק השלישי, זה שהוספת לדברי, הוא אינו נכון. ממזר גאוותן שכמותך. אינך יכול להתחכם, כפי שאינך יכול להפוך לפחות אימפולסיבי. אך אתה יכול להתחזק." הוא אמר בשעשוע.
"חולשה אינה דבר פיזי בלבד, היא צורת חשיבה, אופי." וויליאם לחש בתשישות.
"ניתן לשנות את צורת המחשבה."
"אך אי אפשר להפוך לאדם אחר לחלוטין."
שתיקה ארוכה הסתררה. זאק לא הבין זאת אומנם, אך וויליאם חיפש את האישור שהוא אכן חלש מידי, לו זאק היה אומר לו שעליו להתחזק זה היה מחסל סופית את כל הספקות שלו. הוא היה מתאמן ללא סוף, נפטר לחלוטין ממחשבות הספק המטרידות, מהפקפוק העצמי במעשיו. מהחלק הכי חלש שבו. לא וויליאם ולא זאק היו מסוגלים להבין איזו השפעה עצומה יש לקפטן על סגנו, כמה, עמוק עמוק בסתר ליבו, וויליאם דאג למה שיש לזאק להגיד עליו.
"אם זה לא קשור לליידי, מה קרה לך?" הקפטן שאל, וויליאם נסוג עוד יותר לפינת המיטה. "תענה לי, פרחח עקשן שכמותך. הרי משהו לא בסדר איתך, כל אחד יכול לראות זאת."
"אני בסדר לחלוטין ממזר זקן-" וויליאם לחש בקול צרוד וסדוק, אך קולו נשבר בסוף המשפט.
"מה? מה קרה?" זאק שאל בבהלה. נשימתו של וויליאם נעשתה מהירה יותר לפתע, ועיניו קיפצו שוב ושוב לפינת החדר הריקה.
"שום דבר." הוא אמר בנסיון לעויינות, שהיה מעורר רחמים למדי להתחשב בעובדה שהוא נשמע על סף חרדה. "אני בסדר גמור."
הקשת נראה מבוהל יותר מרגע לרגע, הוא בלע את רוקו במאמץ וניסה להסדיר את נשימותיו, ללא הצלחה.
"מה לכל הרוחות עוללת לעצמך הפעם?" זאק אמר בקול שהתחיל כאנחה והסתיים בכמעט צעקה. "מה? לא אכלת? לא שתית? בשם כל השדים והרוחות! כמה בקבוקים רוקנת הפעם?!"
וויליאם ילל בייאוש, זאק תפס אותו בשתי כתפיו והצמיד אותו לקיר שמאחורי המיטה.
"אני לא יודע מה אתה מחפש! אבל לא תמצא את זה בתחתית של אף בקבוק וויסקי!" הוא צעק. "ואני מסרב לעזור לך להיחלץ מהבוץ כל פעם מחדש רק כדי לראות אותך שוקע אליו שוב ושוב!"
"זאק….בבקשה…" וויליאם יבב.
לעיטים רחוקות ביותר הקפטן וסגנו כינו זה את זה בשמותיהם הפרטיים, או בכל שם שאינו עלבון צורב. עצם העובדה שוויליאם לא קרא לזאק 'טרח זקן' הייתה הבעת חיבה קיצונית ביותר מבחינתם. מה שגרם לזאק להבין: שהנער במצוקה אמיתית.
הוא הניח את וויליאם על המיטה במקומו הקודם, וזה מיהר להתכווץ לתוך עצמו בהכרת תודה. כמו צב שסוף סוף הותר לו לחזור למחבואו בתוך השריון. ידיו של וויליאם חבקו את כתפיו וברכיו אומצו אל חזהו. עיניו המשיכו להביט מאחורי זאק שוב ושוב, כשהקפטן הביט לשם לא ראה דבר יוצא דופן.
"מה יש שם?" הוא שאל בלבול. וויליאם יבב בשקט.
"לך מכאן, בבקשה." הוא התחנן. "פשוט תניח לי, אני אסתדר לבדי."
זאק הביט בסגנו ארוכות, מבט חמור הסבר על פניו. עיניו הקטנות והאפלות סקרו את הקשת מכף רגל ועד ראש. את העיניים האדומות שלו שלימדו שהוא לא ישן הרבה בלילה, את קולו הצרוד וקושי הברור בבליעה שלימדו שהוא צרח את נשמתו, את העיניים המתחננות שלו והידיים הרועדות שלו שלימדו שהוא נואש להוציע את הקפטן מהחדר כמה שיותר מהר.
זאק עצם את עיניו לשבריר שנייה, וכשפתח אותן הוא לא ראה את הנער האומלל והשבור שהתכווץ על מיטתו, אלא את הילד העקשן והחצוף שהוא הציל מחבורת שודדים.
הוא זכר את היום ההוא טוב מאוד.
שבועות מספר קודם לכן ספינתו הקודמת של זאק, "חתול הבר", טבעה. איתה רוב אנשיה, ואלו שלא ברחו על חייהם, וזאק נותר קפטן ללא צוות או ספינה.
הוא היה בדרך לנמל כדי לחפש אחר ספינה חדשה במחיר טוב, וקולות עזים הטרידו את מנוחתו. הוא הביט בחמישה גברים רזים בבגדים שחורים מצטופפים סביב משהו שהוא לא הצליח לראות, כשתקרב מעט הוא הבחין בילד צעיר ושחור-שיער, בן אחת-עשר שנים לכל היותר, אוחז בקשת גדולה בהרבה על מידותיו בידיים רועדות.
"איזו שרשרת יפה יש לך שם…" צחק אחד מהשודדים. "זה נראה לי כמו כסף טהור," ציין אחר. "וגם הקשת הזאת שלך….כמה שילמת עליה ילד? היא לא מעט גדולה מידי עבורך?"
הילד נסוג אחורה, אך נתקל בגבו בעץ. הוא שלף חץ מאשפת החצים התלויה על גבו, אך אחד השודדים כבר הצמיד אותו לעץ מצווארו.
אם היה דבר אחד שזאק שנא: זה שודדים. לפיראטים היה קוד, הם נהגו בכבוד בקורבנותיהם ושמרו אמונים לקפטן. לשודדי דרכים לא היה כל מוסר או חוש צדק. הם לא התביישו לתקוף עלמה חסרת אונים או ילד צעיר.
זאק הוציא את חרבו מנדנה ודקר את לבו של השודד שהצמיד את הילד לעץ, במהרה זה ירה בעוד שני שודדים בעוד שזאק שיסף את השניים הנותרים.
"מי אתה?" שאל הילד, מתנשף. "ולמה עזרת לי?"
ואז פרץ הויכוח הראשון שלהם, בנוגע למי יגיד את שמו קודם. לבסוף זאק החליט שעליו להיות בוגר יותר מילד בן אחת-עשרה והכריז ששמו:
"הקפטן הנערץ והמוהלל זאקרי אדמס בכבודו ובעצמו."
הילד פרץ בצחוק פרוע.
"אני לא הולך לקרוא לך כך!" הוא צעק בשעשוע. "זה הדבר הכי מגוחך ששמעתי בחיי!"
"אם כך אתה יכול לכנות אותי פשוט קפטן." זאק רטן בחוסר חשק.
"כשאני אקרא לך קפטן השמיים יהיו בגוון לילך וחתולים וכלבים יגדלו על שיחים."
ואז פרץ הויכוח השני, עד שלבסוף הילד הצליח לסחוט את האישור לקרוא לקפטן בשמו הפרטי, אך לא כינה את האיש זאקרי, לא ולא. הוא היה מוכרח להמציע כינוי שימצא חן בעיניו, וכך הפך להיות הראשון והיחידי שכינה את הקפטן הנערץ והמהולל זאקרי אדמס בכבודו ובעצמו: זאק.
"עוד לא אמרת לי מה שמך." זאק רטן.
"וויליאם טל." ענה הילד בעיקשות, הפעם היה זה תורו של זאק לפרוץ בצחוק. "וויליאם טל? כמו באגדה? זה הוא שמך האמיתי?" הילד שילב את ידיו על חזהו.
"לא, אני המצעתי לעצמי את הכינוי הזה. אם אתה מוכרח לדעת, וזאת לא אגדה, זה סיפור אמיתי." הוא קבע, צחוקו של זאק נעשה פרוע אפילו יותר.
"אני לא מאמין שאתה טוב כמו וויליאם טל האמיתי." הוא צחק. וויליאם החמיץ את פניו, ואז חיוך זדוני עלה עליהן, והוא הוציע מתיק הגב תפוח אדום אחד.
"אתה מוכן לבדוק?"

כשזאק ראה אותו בתור ילד היה לו הרבה יותר קל לעשות את המעשה הבא.
הוא לקח בידיו את הקשת של וויליאם, וכצפוי זה מיד התחיל לגדף ולקלס אותו. הוא לא צעק, זאק הבין במהרה שלא היה לו הכוח לעשות זאת. רק ציווה על הקפטן לתת לו את הקשת האהובה מיד.
זאק השעין את הקשת כנגד הדלת, וחזר אל וויליאם. מסיר מצווארו בכוח את אותה שרשרת כסף בדוגמת ירח שהייתה מוסתרת כתמיד מתחת לחולצת הכותנה הלבנה. הגידופים של וויליאם יצאו מכלל שליטה, והוא נאבק בכל כוחו הזעום. מה שרק שכנע את זאק עוד יותר שמשהו לא בסדר עם הנער.
כך הוא נעמד, עם הקשת בידו האחת והשרשרת באחרת. וויליאם צרח על הקפטן להחזיר לו את חפציו.
"בוא וקח אותם." זאק אמר, לסתו של הקשת ננעלה.
"זאק, תחזיר לי את השרשרת." הוא אמר באטיות, קולו עדיין צרוד.
"רק אם תוכל לקום על רגליך ולקחת אותה ממני." זאק קבע, ותלתל את תליון הירח מצד לצד.
"טרח זקן וחסר תועלת שכמותך! אין לך זכות לגנוב את החפצים שלי."
"אני לא גונב אותם, אתה יכול לקחת אותם מידי במידה ותעשה את הפעולה הפשוטה של להיעמד על רגליך, לצעוד לעברי, ולחטוף אותם."
וויליאם הביט בו בזעם, וזאק הביט בו בחזרה בקשר עין בלתי נשבר. התחרות הייתה ברורה: הראשון שמפנה את מבטו מפסיד, זה שממשיך את קשר העין קורא על השני תיגר.
עיניו הכהות של וויליאם היו מעורפלות. הוא בלע את רוקו, והשפיל אותן בבת אחת. זאק זרק לו את התליון הכסוף והנער תפס אותו כאילו היה חבל הצלה והוא אדם טובע בים.
"לך לישון, הינך פטור מחובותיך מחר. אני אדאג לאצילה." זאק אמר ופנה ללכת.
"אני לא זקוק לרחמים שלך, ממזר זקן." וויליאם קרא אחריו, הקפטן לא הביט בו, רק צחק צחוק מתגלגל ואדיר שהכאיב לאוזניו של הקשת.
"אל תהיה רגשני פרחח חסר בינה שכמותך. אנני מרחם עליך, אתה בירור חולה, ובמשהו רציני ככל הנראה. משהו שאתה מסוגל להתמודד איתו לבדך אני מאמין, אך ללא ספק כדי שתישאר בחדרך בזמן הקרוב."
זאק פתח את הדלת והתכוון לצאת מהחדר, אך קול שקט וגווע עצר אותו.
"זאק," וויליאם אמר בקול רועד. "אל תלך."
הקפטן הסתובב כשחיוך ממזרי על פניו, ולא הופתע לגלות את הסגן שלו מביט מטה בבושה. לעיטים רחוקות ביותר, בעצם… פעמיים בכל ימי הכירותם, וויליאם הצליח לעורר משהו שהיה חבוי עמוק מאוד בזאק, בעזרת משהו שהיה חבוי עמוק מאוד בעצמו. וויליאם חשף את הפגיעות שבו, וכתגמול זאק חשף את החמלה שבו.
הקפטן משך את הכיסא והציב אותו ליד המיטה של הקשת הטיפש.
"אתה זוכר," וויליאם שאל בקול צרוד חלוש ומבויש. "את הפעם הראשונה שראית אותי יורה באמת?"
זאק זכר בהחלט, לאחר שוויליאם הוציע את התפוח מתיקו, זאק נעמד במרחק של חמישים מטרים ממנו, התפוח מאוזן על ראשו. וויליאם מתח את הקשת שהייתה גדולה בהרבה על מידותיו, וירה חץ שזאק לא ציפה שבכלל יגיע אל העץ, והתפוח לא שופד.
הקפטן צחק וזז ממקומו, אך התפוח נשאר מוצמד לעץ. החץ לא ננעץ בתפוח, אלא בקצה הגבעול המוצמד אליו,
"ולחשוב שהכיוון שלך השתפר פלאים מאז…" זאק הרהר. וויליאם חייך חיוך עייף, אך המשיך להימנע מלהביט בקפטן.
"תודה. שאתה נשאר." הוא לחש בקול שגרם ללב של זאק להתכווץ ולהתרחב באותו זמן. כל כך תמים ילדותי וחלוש, מפוחד, אבל חדור תקווה במובן מסוים.
וויליאם הצליח לחדור לליבו של זאק שלוש פעמים, שלוש.