תובנות של השעות הקטנות

שתיים בלילה. בזמן שאני משפץ ומשפר את קורות החיים שלי, המחשבות שלי מתחילות לברוח, אני מתחיל להרהר, כמו אין-ספור אנשים לפניי, על השאלה – "למה דווקא לי זה מגיע?".
כבר חודשיים וחמישה ימים לספירת האבטלה שלי, ורק לפני כמה שעות יצאתי מעוד ראיון עבודה לא מוצלח במיוחד. נדמה לי כי כל פעם שאני מקבל דחייה בראיון, נתלשת לי חתיכה קטנה מהלב, קטן לי הרצון להצליח, לרדוף אחרי החלומות שלי ולחפש הרגשת סיפוק מהחיים.
היום אני מרגיש שבור. חברים התקשרו אליי והזמינו אותי לצאת לפאב, אך הייתי חייב לסרב בגלל שאני לא מסוגל לבזבז כסף על בילויים בתקופה זו. איך זה שרובם בעלי משרה יציבה ואני לא? יש להם מזל. טוב.. אולי, ורק אולי, יכול להיות שהם יותר טובים ממני. אבל לא בהכל.. רק בלעבוד..
הרי אמרתי לעצמי את כל זה פעם, רק בהקשרים שונים. כשהייתי רווק, קינאתי באחרים בעלי חברה. כששירתי בחייל השריון, רציתי להיות בצנחנים, וזה רק הדברים הבולטים שצפים לי לראש.
לעולם אי אפשר להיות מסופק בחיים, כי תמיד לא יהיה לי משהו שיש לאחר. העניים רוצים להיות עשירים, והעשירים רוצים להיות יותר עשירים. מי שמקום שני רוצה להיות מקום ראשון, ומקום ראשון רוצה להיות הכי טוב אי-פעם. בכל אדם טמון היצר לשיפור עצמי, ולכן זה כמעט בלתי אפשרי להגיע לסיפוק מלא בחיים האלה, תמיד יהיה חסר דבר או שניים.
סגרתי את המחשב, נכנסתי לאמבטיה. לפני שאני מצחצח שיניים אני מעיף מבט למראה. אני מחליט לדבר עם עצמי: "אתה לא מושלם, ולעולם לא תהיה מושלם." עולה חיוך על פניי. "אל תפסיק לרגע לחפש עבודה, אבל שתמיד יהיו לך בראש הדברים הטובים שיש לך. לילה טוב, אני אוהב אותך".