מחשבות כסופות

אני בוחשת בקדרה את מחשבותיי,
מוציאה אותן מראשי כחוטים כסופים.
פצעיי מגרדים.
אני לא רואה את מה שמלפניי,
העולם נדמה כחלום בלהות אחד גדול.
ידיי עובדות בלי הפסקה,
מגרדות ומוציאות, בוחשות ושופכות.
התחבושות מזמן כבר ספוגות,
החבל מזמן עוטף את צווארי.
הדם כבר לא זורם בוורידיי,
החיים כבר לא דובקים בי.
אני ממלמלת מילים לא ברורות,
"רק עוד פעם אחת,"
פי מבטא עוד ועוד.
"רק אפסיק את נשמתי,
רק עוד פעם אחת,"
אני מפסיקה.
החבל מתהדק, שדה ראייתי מאדים.
הכל נגמר.
זה הספיק לי כבר.
החבלות שלי אפילו לא התחילו
את תהליך ההחלמה שלהן.