מילים שלעולם לא אומר.

התחננתי בפני מחסומי הפה, כמו שערי בית קברות בשעת לילה הם החביאו את גופות מילותי, וכל אשר התחננתי לומר היה \"שחררו אותן לחופשי,\" אך ללא הועל, מילותיו נותרו קבורות כאוצר מוזהב בקרקעית ים אשר שמור על ידי סירנות בתוליות וטהורות אשר יטריפו את מוחך בשיגעון ברגע שתוציא אותו בגיהנום הקרקעית, והרי הקרקעית הייתה פי.
עייפתי להתחנן מול השפיות החומקת, חומקת כמו נצנוץ שמש בין הערביים על גלי ים סוערים, במקומות בו תוכל להושיט את ידך אך לעולם לא לגעת בהם, נוצצת כמו עינייה בפעם הראשונה כשלחשתי לה מילות אהבה.
נסיכתי האהובה, כתר צינורות כחלחלים-שקופים מזדקף מעל ראשה, גלימת סינר פלסטיק ממוחזר לגופה היפיפה, רגליה הענוגות נראות כמשאירות שובל של תקווה לאן שיגעו ברכות תינוקית. ידייה מעניקות חיים כמלאך שנושק לתינוק בין יומו.
עינייה הצלולות מחזירות את הבעת הפנים העצובה שלי, ואני מרגיש צורך להיאחז בעוגן מציאות או שאעוף אל תוך צונאמי של דמעות הנוצר בעינייה. "מה הוא אמר?" היא לוחשת מתוך שפתיי הדובדבן הבוהקות שלה.
"הכל בסדר," השבתי בחיוך המזויף ביותר אך הכן ביותר שיכולתי להשיב, אך הצחוק והשמחה ותחושת ההקלה שנצבעו על פניה כמו צבעים יפיפיהים ומיוחדים על קנבס נדיר גרמו לי לעצמי להאמין בשקרי בפעם האחרונה, בפעם האחרונה לפני שגופתה נגררה מביתנו, עם אותו החיוך- ביום למחרת.