הנסיכה של פרינייל פרק 4

הנסיכה של פרינייל פרק 4
יום החתונה הגדולה הגיע, סיליה לא עצמה עין כל הלילה, רק ישבה וחשבה, היא בעיקר דמיינה את העתיד, את ילדיה העתידיים, את החיים שיהיו לה, בעודה עדיין מהרהרת אבי נכנסה לחדרה וכאשר ראתה שהיא ערה נגשה אליה ואמרה לה תוך כדי צחקוק:
"לא עצמת עין כל הלילה נכון?"
"לא" סיליה אמרה ועברה למצב ישיבה על המיטה "רציתי לעשות לכן יותר עבדה על הארגון שלי היום"
"לא היית צריכה" אבי המשיכה עם הציניות ולבסוף אמרה ברצינות "איך את?"
"אני בסדר, אני אהיה בסדר" קולה של סיליה רעד "הכל יהיה בסדר" היא המשיכה למלמל לעצמה תוך כדי קימה מן המיטה והתיישבות לצד המראה המפוארת והשולחן, אבי קראה לשאר הבנות שיתחילו להכין אותה ליום הגדול.

לצד טירת העיר המרכזית ישנו שוק של האנשים הקטנים, באמצע השוק יש בית גדול בעל שני קומות שלא מתפקד כמו בית, זהו בית הבושת הלא רשמי של המלוכה, לשם באים כל האנשים החשובים וביום חתונתו, אדריאן התעורר בין שלוש נשים ערומות וחמישה בקבוקי יין ריקים ומטבעות זהב מפוזרים בכל מקום, לצידו עמד האביר הקרוב שלו והאהוב עליו, מקסימין.
מקסימין לא אמר מילה בזמן שאדריאן התלבש, זה לא היה מתפקידו, התפקיד שלו היה לשמור אליו, ואפילו שלא אהב את מעשיו הוא לא פצה את פיו. אדריאן התלבש במהירות ויצא מן בית הבושת כאשר מקסימין יוצא אחריו מותיר מאחוריו מטבעות זהב בשווי 30 סוסים חזקים ובריאים.

החתונה הייתה מרגשת, הכומר דיבר ודיבר ואדריאן לא הקשיב למילה ממה שאמר אך סיליה הקשיבה לכל מילה שאמר ואף בכתה כמה פעמים, גילינה גם כן בכתה וג'ם- הלורד ורנדהרו נשאר קשה ואדיש להכל והורה למשרתים להעביר לו עוד בקבוק יין. במזל אדריאן התעורר מחלומותיו בזמן להישבע אמונים והכל היה רגיל, בלי בעיות.
לאחר הטקס הייתה הסעודה הגדולה ששם סיליה, לבושה בשמלת הכלה היפייפיה שלה, עם תחרה בידיים ובסוף השמלה שמשתלשלת על הרצפה כאילו מוגיעה על המעבר של הנסיכה, שערה השחור היה חצי פזור וחצי אסוף בצמה ועוטף את ראשה, ואדריאן לבוש בבגדים החדשים שלו ושיערו החום היה מתולתל וחלקו נפל על פניו, שניהם ישבו בראש השולחן וסעדו, בעצם רק אחד מהם סעד וזה היה אדריאן כי סיליה לא יכלה לאכול כלום, כבר כמה ימים שהיא לא יכולה לאכול כלום וזאת בגלל הציפיה לערב החתונה שלה, היום, הציפיה לממש את הנישואים שלה עם בעלה ולהביא ילדים לעולם. אמה שלה דיברה איתה על זה שעות, מכינה אותה למה שצפוי לה, מכינה אותה למה שיקרה אחרי זה, אך כל זאת לא השכיחו מסיליה את דאגותיה ואפילו לא עזרו לה להרגע, כל מה שיכלה לחשוב זה 'מה אם הוא לא יאהב אותי? אותנו ביחד? מה אם אני אעשה משהו לא נכון?'
משהו קטע את מחשבותיה של סיליה, זה היה הפעמון שמכריז את העלייה של הזוג לחדר השינה בכדי שיממשו את נישואיהם, סיליה שנאה את הפעמון הזה, היא חשבה שזה מנהג מגעיל ודוחה, הרי לא כולם צריכים להיכנס להם לחדר השינה ובטח שלא צריכים לדעת מתי הם עושים את זה, אדריאן מצדו היה אדיש לזה, פשוט עוד אישה שהוא הולך לשכב איתה, שום דבר נוסף.
כאשר שניהם עלו לחדר השינה, סיליה לא פצעה מילה והיא רק שמעה את השקט בזמן שאדריאן סגר את הדלת. היא הסתובבה לעברו ואמרה לבסוף בקול קצת צרוד ומאוד מתוח
"אז אני לא יודעת מה לעשות עכשיו" היא אמרה וצחקקה במקצת.
אדריאן גם הוא צחק וענה לה "את לא צריכה לעשות כלום ולא צריכה להיות לחוצה" הוא ענה לה הזמן שהתקרב אליה והוריד את שמלתה.
סיליה נרגעה קצת והתירה לו להוריד את שמלתה והיא נשארה רק עם הכותנת התחתונה שנמצאת מתחת לכל שמלה, אדריאן נישק אותה וגרר אותה למיטתם, הוא נשכב מעלייה והמשיך לנשק אותה יורד לצוואר ועולה שוב לשפתיה, סיליה הרגישה כבר פחות לחוצה והשיבה לו נשיקות וכאשר גם שמלתה התחתונה ירדה היא כבר לא הייתה לחוצה יותר ופשוט נתנה לאדריאן להוביל ולעשות את הצעד הראשון כבעלה.

בבוקר למחרת הראשון להתעורר היה אדריאן, הוא נכנס להתרחץ ויצא לאימון האבירים הרגיל שלו, סיליה התעוררה עקב טריקת הדלת שלו, ואחריה אבי נכנסה לחדר ומיד התקדמה לעברה וקולה היה דואג וחם
"הכל בסדר? הוא היה נחמד?"
"כן היה בסדר, כואב, אבל בסדר, הוא היה מושלם" סיליה ענתה לה בקול חולמני "הוא היה גבר אמיתי"
"טוב את עכשיו אישה אמיתית כמו כולנו" אבי ענתה לה והצביע עליה ועל המשרתות.
"את לא מספרת לי כלום" סיליה האשימה את אבי
"עד עכשיו לא רצית לדעת כלום אבל עכשיו אפשר להשוות גרסאות" אבי אמרה וכולן צחקו, סיליה השליכה את הכרית שלה על אבי ואז התרפקה על הכרית של אדריאן, היא שאפה את ריחו ומיד נמרח חיוך על פניה היפות ועיניה הירוקות זהרו בניצוץ לא מוכר שאבי מיד זיהתה והצהירה
"היא מאוהבת" וכל הבנות עשו קולות של "אוו" וצחקקו.

מאוחר יותר אדריאן וסיליה יצאו לרכיבה על סוסים, סיליה עדיין זהרה מהלילה הקודם ואדריאן ניסה לשמור את החיוך על פניו, הוא היה בסדר עם מה שקרה יום קודם לכן, שום דבר נוסף, הם לא דיברו הרבה, אדריאן לא היה הדברן הכי גדול וסיליה עדיין נבוכה מהלילה הקודם הסמיקה על פעם שבסתכלה עליו והוא מצידו רק חייך.
שוב פיקניק, זה מה שהם עשו הם ישבו ואכלו מטעמים שהטבחים הכינו ושתו יין יקר, כשלפתע כאשר הם התכרבלו אחד בין הידים של השני מישהו הגיח מאחריהם יותר נכון שני אנשים האחד נער בן כ 17 גבוה עם שיער בלונדיני מתולתל ואישה זקנה שערה בצבע זהוב אך יותר מלוכלך משל הילד ונראה כאילו יש בינהם קרבה, אדריאן מבלי לחשוב תקף את הילד ודקר אותו בבטנו בחרבו,את צעקותיה של סיליה יכלו לשמוע לקילומטרים, כאשר קלט מה עשה מאינסטינקט הוא הפיל את חרבו נוטפת הדם לרצפה והתרחק מן הנער הגוסס, הזקנה נפלה לצד הנער הבלונדיני ומיררה בבכי, לאחר שהבינה כי הנער מת, היא בהתה בזעם טהור באדריאן שכעת החזיק את סיליה בין ידיו כאשר היא בוכה והזקנה החלה למלמל מילים שנשמעו כמו לטינית, לפתע רוחות התחילו לנשוב וברקרים ורעמים נשמעו וסיליה נפלה לזרועותיו של אדריאן שבזה הרגע נתקף חרדה, הוא שם אותה על הסוס והוביל אותה במהירות אל כיוון הטירה.
כאשר הגיעו לשם שומרים רבים התאספו ולקחו את סיליה למיטתם שם כבר חיכתה לה גילינה ביחד עם המלומד הזקן של הטירה. כאשר המלומד הניח את ידיו על סיליה עיניו נפקחו באימה והם שינו את צבען מזהוב לשחור כבד, והוא דיבר אל גילינה תוך כדי
"הטילו עליה קללה,האישיות שלה הייתה מגובשת כאחת והקללה עכשיו חילקה אותה לשני חלקים שניהם מנוגדים אחד מן השני, ושניהם חיים עכשיו בתוכה, פעם היא תיהיה זאת ופעם זאת".
כל יושבי החדר, בינהם גילינה, הלורד ורנדהרו, טוריי, מרעיד האדמות, אבי וכמובן אדירן בהו בתדהמה במלומד, אפילו מרעיד האדמות, אך כולם חזרו לבהות בסיליה כאשר שמעו אותה קמה, אבי הראשונה לצידה מלטפת את ראשה ושואלת אותה אם היא בסדר, סיליה רק בהתה בכולם חזרה והחזיקה את ראשה בידיה, היא קמה למצב ישיבה במיטה המפוארת שבבוקר לא רצתה לקום ממנה ועכשיו כל מה שהיא אמרה היה:
"מי אתם? איפה אני?"
כולם המשיכו לבהות בה מבלי לומר מילה, גילינה דחפה את אבי בגסות והתיישבה לצד סיליה והחזיקה את ראשה בין ידיה
"סיליה זאת אני, אמא שלך את במיטה פשוט חטפת מכה בראש" גילינה אמרה לסיליה.
"מי זאת סיליה? השם שלי זה מארון, ואני אבירה"
המבטים שכולם לטשו בסיליה\מארון היו מלאי חרדה, היא פשוט בהתה בכולם חזרה מחכה למישהו שיפצה את פיו.
"מארון, יש כמה דברים שאנחנו צריכים להסביר לך" אמר המלומד בעודו מתקדם לעברה בזמן שטוריי לוקח את גילינה הממררת בבכי מצד סיליה.
"את לא בעצם את" אמר המלומד
"מה זאת אומרת אני לא מי שאני?" מארון\סיליה שאלה בצעקה
גילינה ושאר חברי משפחתה כולל אבי לא היו רגילים לשמוע את צעקותיה הם בהו בה בשקט.
"מתוקה את בעצם נוצרת מקללה, על סיליה הוטלה קללה שבעצם פילגה את האישיות שלה לשני צדדים קיצונים ואת אחד מהם והיא השני וכנראה שאת הצד העצבני והצעקני".
"זה לא יכול להיות, היו לי חיים, אני זוכרת את ההכתרה שלי לאבירה" מארון המשיכה לצעוק.
"אז אצל מי הוכתרת?" הוא שאל אותה והיא לא ענתה "אצל מי לחמת? לאיזה צד? באיזה מלחמות השתתפת?"
"זה לא יכול להיות" מארון אמרה ויצאה מן המיטה מסתכלת בהפתעה על השמלה שלבשה "מי הלביש אותי בשטות הזאת?" היא אמרה ומיד הורידה את שמלתה ונשארה עם השמלה התחתונה בעודה בורחת מן החדר מלא האנשים ההמומים שהתלחששו וחששו לעתיד ומה יהיה על בעלה המסכן של האישה בעלת שתי האישיות שעדיין עמד באותו מקום שעמד עוד לפני שהתעוררה מבטו תקוע ברצפה ופניו לבנות.