מלחמת החצויים- פרק 7

כולם ישנו. שכבו מנומנמים על גב הדרקון הלידי ומלמלו דברים מתוך שינה. כולם חוץ ממני. חוץ ממני ומעידו. "למה את לא ישנה?" הוא שאל. הפעם ישבתי ממש מאחוריו, אניס שלא רצתה לשבת בין וויל להאנטר צרחה שאלו מקומות קבועים, עכשיו היא ישנה על ברכיו של וויל והאנטר ישן ממש קרוב אליה. "אני לא רוצה עוד חלום." הודיתי בעצב, החלום ההוא לא היה חלום רגיל, מטושטש ולא מובן- החלום הזה היה ממשי לגמרי. עידו גיחך, "אז אל תשני לעולם." נחר. "כל פעם?" שאלתי והנחתי את ראשי על רגליו. עידו הנהן, "אבל לפעמים זה חלום אחד שחוזר על עצמו. במשך חודש חלמתי על גברת זקנה שמגיעה למחנה באמצע הלילה והופכת בזכות הכוחות שלה את המחנה לאבן." סיפר. "אבל החלומות האלה מראים לך מה לעשות, מה הולך לקרות." אמר. "אחרי חודש שחלמתי את אותו החלום ההוא, באמצע הלילה אישה זקנה הגיעה למחנה. רגע לפני שהיא הפכה הכול לאבן הצלחתי לעצור אותה." המשיך. עצמתי את עיניי, הייתי עייפה אבל לא רציתי להירדם. "את יכולה לישון. אני אשמור עלייך, אם אני אראה שאת חולמת חלום רע אני אעיר אותך." אמר. הנהנתי, הנחתי לעיניי להיסגר לבד ואז נרדמתי…
"דריאנה." זה היה הקול של מדיאה, הקול המהפנט והרשע של מדיאה. "מה את רוצה, מדיאה?" שאלה דריאנה בכעס, היא לבשה את אותם הבגדים שלבשה כשהגענו אליה, היא עמדה בארמון יפהפייה והביטה בכיסא המפואר עליו ישבה מדיאה. "ככה מדברים אל דודה?" שאלה מדיאה ושלחה יד מלטפת, למרות שהמרחק ביניהם היה ארוך ראיתי שדריאנה קיבלה את הליטוף ונרתעה. "את לא דודה שלי. את בת דודה של אימא שלי." אמרה דריאנה בקול חסר רגש. "קירקה…" אמרה מדיאה בנוקשות, "היא העבירה אלייך כוחות גדולים מאוד. למרות שאת לא בדיוק חצויה." אמרה מדיאה. דריאנה היא בתה של המכשפה קירקה?אלוהים שמעתי סיפורים נוראים על האישה הזאת. "אני כוהנת של הקטה, היא אמרה לי שהיא רוצה אותי כבת שלה." סיפרה דריאנה, פניה הביעו את הביטחון שהיא הרגישה. "בדיוק בגלל זה אנחנו אחיות!" אמרה מדיאה וחייכה אל דריאנה, "גם אני כוהנת של הקטה. כמוך, יש לי כוחות כישוף ויכולות גדולות." אמרה בקול משכנע, אבל דריאנה לא זעה. "אל תעזרי לחצויים העלובים האלה…", "תפסיקי, מדיאה. אני אעשה מה שאני רוצה." אמרה דריאנה. מדיאה שלחה ברק סגול אל דריאנה. רגע לפני שהברק פגע בדריאנה, דריאנה שלחה את ידה קדימה, הברק נבלם במרחק של 7 מטר ממנה על ידי מגן בלי נראה. מדיאה נעמדה בקשיחות אבל דריאנה נקשה באצבעותיה ונעלמה.
"מה זה היה הפעם?" שאל עידו כשהתעוררתי בבהלה. "דריאנה." עניתי. "היא דיברה עם מדיאה… דריאנה לא חצויה, היא פשוט כוהנת של הקטה והבת של קירקה." סיפרתי לו. עידו נרתע, "מה?" שאל בבלבול. "ראיתי אותה, היא חסמה את הברק של מדיאה והעבירה את עצמה מקום." סיפרתי לו. "קירקה?" שאלה לורן ששמעה את שיחתנו, "דריאנה והיא לא דומות בכלל." אמרה. "הגענו!" קרא דרייק פתאום. כולם הביטו מתחתינו, ים ארוך וכחול. "הקלשון של פוסידון." הבנתי. "כולם הולכים ביחד?" שאלה אניס. "חבר'ה," אמר האנטר והצביע על האנשים למטה, "נראה לי שהערפול לא עובד כל כך טוב." הוסיף. "נראה לי שעדיף שנעזוב את דיאבולו." אמר ויל. עידו לא נראה מרוצה, "אתה צודק." הוא אמר. "ננחת בחניון ההוא," אמרה לורן והצביעה על חניון ריק, "קבוצה ילכו למצוא את קלשון פוסידון והשאר ילכו למצוא לנו הסעה." אמרה. "האנה תהיה במשלחת של פוסידון." אמר דרייק. "גם עידו, האנטר ואני." אמרה לורן. כולם הנהנו, דיאבולו נחת.