Back from the Ashes פרק 9: פני הפוקר שלו

ביום חמישי ה-22 לאוקטובר ישבתי ליד היילי בשיעור כלכלה.המורה עדיין לא הגיעה לכן יכולנו לדבר.
"תבחני אותי" נופפתי בחבילת הדפים שהייתה בידי מול עינייה.
"תרגעי כבר סירי, את תעברי את זה. רק אל תשכחי לנשום עמוק" היילי אמרה בקולה הרגוע.
"איך להרגע?! המורה אמר שהציון במבחן שווה לחצי מהציון הסופי של המחצית" תרגעי סיירה. אל תחשבי על זה.לנשום ולשאוף , לנשום ולשאוף.
"תגידי, ריין יודע על המבחן הזה ?" זאת היתה שאלה ממש לא צפויה .
"ברור שהוא יודע. אבל למה את שואלת? חשבתי שירדת ממנו"
"הוא לא היה בשיעור הראשון היום" בבית ספר רגיל היה אפשר להסיק שהוא פשוט הבריז אבל בגלל הסטנדרטים הגבוהים בבית הספר שלנו היה בלתי אפשרי להבריז. כל חיסור הועבר ישר להורים של התלמיד והיה חייב להיות מוצדק. חיסור לא מוצדק הוביל לריתוק ושלושה ריתוקים הובילו להשעיה והשעיה הובילה בדרך כלל לסילוק.
"הוא כנראה חולה" הצעתי. איזה עוד סיבה יש לו לבזבז מבחן כל כך חשוב?
כשהגעתי לשיעור היסטוריה , הוא לא היה שם. הייתה לי תקווה מסויימת שיגיע אבל היא נעלמה כשנשמע הצלצול. הוא כנראה באמת חולה. אתקשר אליו אחר כך לשאול מה שלומו.אחרי שקצת פחות מחצי שיעורי עבר נשמעה דפיקה על הדלת. כשהדלת נפתחה נכנס המאמן סוקול, המאמן של נבחרת הפוטבול.
"גברת קלארק אני יכול לדבר איתך רגע ?"
גברת קלארק רק הנהנה ויצאה מהכיתה. המאמן סגר מאחוריהם את הדלת. לא עברו יותר מחמש דקות והדלת נפתחה שנית. המאמן נכנס ראשון, נשען על הדלת ונותן לגברת קלארק לעבור. כמעט מיד אחריה נכנס לא אחר מאשר ריין. הוא נראה .. מוזר.לא מבחינת המראה, זאת הייתה ההבעה שלו, הוא נראה יותר קפוא , יותר מבדרך כלל.הוא נראה כאילו הוא מתאמץ להשאיר את פני הפוקר שלו, כאילו היום יותר מכל יום אחר לא רצה שאנשים ידעו מה הוא מרגיש. לא יכולתי לשים את האצבע בדיוק על מה שהפריע לי במה שהוא עשה, זאת ההתנהגות האופיינית לו. לקרוא אותו לא יכולתי כי הייתה לו שליטה עצמית יוצאת מן הכלל אבל מה שכן ידעתי לפי הבעת פניו זה שהדבר האחרון שרצה לעשות זה להכנס לכיתה, אבל הוא עשה את זה בכול זאת. המאמן הניח את ידו על כתפו של ריין והוא הסתובב אליו בתגובה . "אם אתה משנה את דעתך אתה יודע איפה למצוא אותי" ריין רק הנהן בתגובה. אחרי שתפח על כתפו, המאמן יצא מהחדר. ריין התקרב בצעד מהיר לשולחן המורה ונתן לה פתק לבן. גברת קלארק שלחה לו חיוך עצוב בתגובה והוא מהר ללכת להתישב במקומו.
מה קרה פה עכשיו? מעיפים אותו מהקבוצה, מהבית ספר? למה הוא נראה כמו שהוא נראה? דבר אחד בטוח, זה לא יכול להיות טוב.
כשנשמע הצלצול ריין היה הראשון שיצא מהכיתה. הוא יצא בכזאת מהירות שלא הספקתי להגיד לו מילה אחת. החלטתי שלא לתת לזה להציק לי. אחרי הכול , זה לא כאילו זאת הפעם הראשונה שהוא במצב רוח רע. מה שזה לא יהיה זה יעבור לו, במוקדם או במאוחר.

המשך היום עבר לא רע.המורה למתמטיקה לא הגיעה והמורה המחליף החליט לתת לנו לצאת החוצה.גם את השיעור הזה חלקתי עם ריין (למדנו היסטוריה , מתמטיקה וביולוגיה ביחד ) לכן החלטתי למצוא אותו ולדבר.לקח לי כמה דקות למצוא אותו. הוא ישב מול אחד מהשולחנות העגולים בחוץ . הוא לבש את מעיל העור המזויף שלו כי היה קר. לרגליו הוא לבש ג'ינס שחור ונעל מגפיים שחורות . על ראשו חבש כובע גרב אפור.הוא שיחק עם הפלאפון שלו ולא שם לב אליי אפילו אחרי שהתיישבתי לידו.
"היי" אמרתי, מנסה למשוך את תשומת ליבו. הוא הפנה את פניו לכיווני ,הנהן פעם אחת וחזר לפלאפון שלו.
"אז.. מה קורה?"למה כל כך קשה לנסות לדבר איתו? "מדהים " הוא מלמל . אוחח ! הוא כל כך המתסכל! בחיים לא פגשתי בן אדם כל-כך לא חברותי כמוהו. התחלתי לחשוב שאולי לא אוכל לנצח אחרי הכול.
"יש את המבחן היום, בביולוגיה. רוצה לעבור קצת על החומר ביחד ? המורה אמר שהציון שווה לחצי מהציון במחצית"
הפעם הוא הפנה אליי את כול גופו. "תגידי מה הקטע שלך?!" להגיד שהוא נשמע עצבני אפילו לא התחיל לתאר את המצב שלו.
"לא מבינה " מלמלתי. הוא מתעצבן ממש מהר ואני חייבת להודות שזה הפחיד אותי.
" מקודם אני הייתי הבן אדם האחרון שאכפת לך ממנו, ועכשיו את לא עוזבת אותי! תביני, אני לא מעוניין לשתף אותך באיזה תכונית טלוויזיה ראיתי אתמול בלילה או איזה קבוצת בייסבול אני אוהד!נוח לי שאף אחד לא מתערב לי בפאקינג עניינים והייתי רוצה שאת תעשי את אותו הדבר." הוא לא צעק אבל קולו היה יותר רם מהרגיל. הוא קם מהספסל, התיק שלו נשען על כתפו, והלך לכיוון הביניינים. זה היה לא צפוי. הבנתי שהוא לא אהב את הניסיונות שלי להתחבר אליו, אבל יש דרך הרבה יותר נחמדה להגיד דברים כאלה.הוא יכול להיות כל כך רע לפעמים ולא הבנתי למה. יכולתי להבין שהוא במצב רוח רע היום,לכולנו יש ימים כאלה אבל למה הוא מוציא את העצבים שלו עליי ? לא עשיתי לו כלום.
עד שהגיע שיעור ביולוגיה החלטתי, בפעם השניה להיום, לא לתת לזה להשפיע עליי. חשבתי לתת לו טיפה מרחב , שיוכל להירגע טיפה.הוא ישב במקומו לידי. הוא שתק וכך גם אני. כשהמורה נכנס לכיתה , הוא התחיל מיד לחלק את המבחנים. כשהגיע לשולחן שלנו הוא הניח מבחן מולי והניח את ידו על כתפו של ריין , כמו שעשה המאמן סוקול.
"ריין, אתה יודע שאתה לא חייב לעשות את המבחן היום. אני יכול לדחות לך לשבוע הבא"
לדחות? בבית הספר הזה אף פעם לא דוחים מבחנים. זה הדאיג אותי, מאוד הדאיג. מה קרה שכולם מתייחסים אליו ככה היום? הפרצופים המרחמים האלה שהמורים נתנו לו.זה חייב להיות משהו רציני.
"לא, אני בסדר" מלמל ריין. הוא שחק עם העפרון בידו, לא מסתכל ישירות על המורה.
"אם אתה משנה את דעתך, תגיד" הוא עזב את השולחן שלנו ועבר לקח לשאר התלמידים.
אחרי שכולם קיבלו מבחן המורה נתן לנו רשות להתחיל. 25 דקות אחרי שהתחלנו , ריין קם ממקומו ונתן למורה את המבחן . אדון פרדמן ,המורה, הסתכל עליו במבט שואל ."סיימתי" איין אמר וחזר למקומו, לידי. איך הוא סיים כל כך מהר?אני הייתי תקועה עדיין בשאלה 15.

אחרי המבחן, שהלך לא רע, הלכתי לאימון שלצערי היינו חייבים לחלוק עם קבוצת הפוטבול. האימון עבר מהר אם כי הוא היה קשה. אחרי מקלחת מהירה, התלבשתי במהירות ויצאתי מהמלתחות. ישבתי על אחד הספסלים על יד המלתחות וחפרתי בתיק שלי , מנסה למצוא את צרור המפתחות שלי.
" היי סיירה " הרמתי את ראשי וראיתי את ג'ייס מולי. חייכתי למראהו.ג'ייס ריד היה ידוע בתור הבחור הכי נחמד בכול בית הספר. הוא גם שיחק בנבחרת הפוטבול והיה החבר הכי טוב של דמיאן. הוא היה בגובה של דמיאן וגופו היה שרירי כמו אצל כל החברים בנבחרת. הוא לבש ג'ינס בהיר , סווטשירט אדום ומגפיים שחורות וכבדות למראה. שערותיו הבלונדיניות היו עדיין רטובות מהמקלחת וכיסו טיפה את עיניו הירוקות בהירות. מיותר היה לציין שיש לו מספר מכובד של מעריצות.
" מה קורה ג'ייס?"
" הכול טוב. תקשיבי , שמתי לב שאת מסתובבת הרבה עם ריין לאחרונה. את יודעת, הוא ואני היינו חברים טובים פעם" נזכרתי שדמיאן אמר לי פעם משהו על זה . הנהנתי. הוא לא חיכה שאגיד משהו.
" רציתי לשאול אותך, מה קורה איתו ואיך הוא מרגיש ? איתי הוא כבר לא מדבר"
זה מוזר. למה הוא נזכר דווקא עכשיו? גם הוא שם לב למצב הרוח הגרוע יותר מהרגיל של ריין?
"גם איתי הוא לא בדיוק מדבר. הוא התעצבן עליי היום, נראה לי שעדיף לתת לו להיות לבד "
"דרך כלל הייתי מסכים איתך, אבל היום זה ממש לא מתאים" זה גרם לי להרים גבה . הוא ידע מה קרה איתו היום? חשבתי שהם כבר לא חברים.
"למה ? מה קרה היום?" הייתי יותר מידי סקרנית כדי לנסות להסתיר את זה
"את לא ידעת? " הוא נראה מופתע " אוליי לא כדי שאני אספר לך . זה עיניין פרטי שלו " הוא גירד את עורפו באי נוחות.
"אני הולכת לדבר איתו עכשיו גם ככה. חוץ מזה, אמרת בעצמך שעדיף לא לתת לו להיות לבד היום, יהיה לי יותר קל לעזור לו אם אני אדע מה קרה" . כשהוא לא ענה שאלתי " קרה משהו עם ההורים המאמצים שלו?"
עיניו נפתחו בהפתעה " את יודעת על זה ? " הנהנתי.
"אולי באמת כדי שתדעי." הוא עצר לרגע ומה שהוא אמר אחרי זה הוציא לי כל המילים מהפה." היום , לפני 13 שנים, אמא של ריין נפטרה "