אחר"ת- בעיה אחת.

למרות שדחפתי את האוזניות חזק לתוך האוזן שלי,
עדיין יכולתי לשמוע את צעוקתם של ששת אחיי.
וויולט ואנדי פטפטו בנמרצות על הבית החדש שלהם, ששמעו שיהיה בו חמש קומות.
דרו ושילו שחקו -בפול ווליום- במשחק הוידיאו הקטן שלהם,
קורט ניסה להשתיק את המשחק של דרו ושילו, בתור גאון- הוא היה צריך לדעת שזה לא יעזור לו ולו קצת.
ואדוארד כמובן, שהיה על תקן האחראי, הגביר את הרדיו לרמות בלתי נסבלות. חשב אולי שזה יועיל למשהו.
הגברתי את העוצמה באם פי כמה שיכולתי, וניסיתי להתרווח במושב המצומצם מאחור.
רק עוד כמה שעות,חשבתי, ואני מתחילה חיים חדשים.
אני עוד לא יודעת- האם זה טוב? או האם זה רע?
האם אני שמחה לפתוח זהות חדשה, או שמא מפחדת?
כל המחשבות האלה היו רק הסחות הדעת שלי, מהנושא האמיתי.
מה שאני באמת חושבת עליו.
אם ניקי, ניקי שלי, שאני כל כך אוהבת- הייתה יודעת שאני עוברת לאלדין,
איך הייתה מגיבה?
האם הייתה מעודדת אותנו להשאר בסינמל, או הייתה שלמה עם העזיבה לאלדין?
רק מילה אחת שלה, ואני נשארת.
מילה אחת.
מה שתאמר, לאן שתלך, אני איתה.
אני מסתכלת על הדרך, ורואה איך השדות הירוקים והעצים הגבוהים, נעלמים ונהפכים לבניינים גבוהים.
הייתי צריכה לדעת, ואכן ידעתי.
אלדין זאת עיר עסקים. ההפך של סינמל.
סובבתי את הפרח בידי הלוך ושוב. כלנית.
הפרח האהוב עליי.
"פרינססה." שילו העיר אותי ממחשבותיי. כמעט התפתתי לצעוק עליו, אבל המחשבה הזאת נעלמה במהירות. כי אני אחר"ת. כינוי שאחיי האהובים המציאו לי.אחר"ת. אמי חסרת הרגשות. "חיכינו לך יותר מדי זמן. מה עשית? התמזמזת עם דיןדין?"
השכבתי את ראשי לאחור והתעלמתי מדבריו.
"שילו!" צעק אדוארד מיד. "תסתובב לכיסא שלך בחזרה. עזוב את אמי.".
הסבתי את ראשי אל החלון כדי לגלות אחוזה גדולה מול פניי. חמש קומות. כמו שאד הבטיח.
המכונית חרקה שאד בלם, והחנה. "כולם לרדת!"
קורט ואדאורד יצאו ראשונים, מוצאים את אנדי וויולט, מזרזים את שילו ודרו לצאת החוצה.
התעלמתי מהכאב הזה שלי לא קראו לצאת החוצה.
כאילו לא שינה להם שאשאר באוטו.
קפצתי החוצה מהמכונית.
וויולט ואנדי כבר מהרו לצלצל בפעמון.
הפעמון היה בצורת כוכב.
כוכב ניקי,כמוך.
אני נזכרת בכל הפעמים שהייתי לוחשת לניקי 'אני תמיד איתך.'
דרו דפק על הדלת מספר פעמים, דוחף אותי כדי להגיע אליה.
שמרתי על פנים אדישות.
יש בעיה אחת ניקי.
רק בעיה אחת.
לא לחשת לי בחזרה שאת תמיד איתי.