Untitled – 0.5

איך זה מרגיש להיות נרדף? לפעמים, היה יותר קל להצמיח כנפיים ולעוף, רק חסרה הדחיפה בזמן הנכון מהאדם הנכון.
אני רואה את הצל מאחוריי, הוא עוקב ולא מרפה. אם היה אפשר לדמות כאב לכל, הייתי אומר שכאב הוא כמו עץ, הוא צריך מים, דמעות.
הוא צריך חום ואהבה, בשביל לגדל אותו. הוא צריך שיטפחו אותו, שינפחו אותו, הוא צריך להיות מורגש.
כאב הוא כמו סכין, עד שלא משייפים אותה, אין בה כל סכנה, עד שלא דוקרים בה, היא לא נוטפת דם.
מחרידה אותי המחשבה שאולי אני בעצם כלוא בתוך עצמי, שאין לי עוד חופש ובחירה.
לפעמים, הייתי רוצה שדברים יקרו אחרת, שונה מהמציאות שאליה נכלאתי. הייתי רוצה להסתכל מהצד על כולם, למתוח ביקורת.
הייתי רוצה לעצור את הזמן, כי הוא רץ לי. כמה דברים אני רוצה להספיק וזה פשוט לא הולך לי, אני צריך רגע מנוחה, לעצום עיניים.
המירוץ הזה מתיש אותי, מירוץ אל מה? אל השלמות? מה המטרה שלי במירוץ הזה, לאיזה קו סיום אני אמור להגיע?
מתי אני אזכה לסיים?
אני יכול לחתוך, להפסיק את המירוץ, להירגע. אני יכול להתרענן, אני יכול לבכות, אבל שום דבר לא משתווה לרוגע האמתי שלו אני זקוק.
החיים הם מירוץ, ואני צריך לעמוד בקצב, המירוץ המייגע הזה לאינסוף, ללא נודע.