מדבקת

"בואי הנה לוסי" קראתי לה.
לוסיה לא זזה. היא לקחה צעד לאחור.
צעד אחד רחוק ממני.
"מה קרה?" שאלתי אותה.
"היא לא רוצה להידבק" ענה אביה שהגיח משום מקום.
"להידבק במה?" שאלתי, לא מבינה דבר מן המתרחש.
"אה, האלרגיות שיש לי? זה לא מידבק. נכון, יש לי קצת פריחה עכשיו, אבל זה יעבור" אמרתי.
"קדימה" חייכתי אליה והושטתי את ידי.
"הרחיקי את ידך ממנה לפני שאכרות אותה!" איים אביה.
מיד הצטנפתי בתוך עצמי.
"מה קרה? למה אתם מתנהגים ככה?" שאלתי, רוצה לבכות מפחד.
"תפסיקי להתנהג כאילו שאת לא יודעת" אמר האב וחיבק את לוסיה.
"אני מצטערת אודן, אני לא יודעת על מה אתה מדבר…" גמגמתי.
הוא הרים את ראשו מעט.
מבט רצחני היה בעיניו.
"את יהודית" הוא אמר.
"אז מה?" שאלתי. "זה שאני יהודית לא אומר שאני לא בת אדם" תפסתי מעט אומץ.
"אני מנתק איתך את הקשר אחת ולתמיד" אמר.
"בשביל מה?" שאלתי והכאב בתוכי החל לצרוב.
"בשביל לא להידבק מהיהודיות שלך. כדי לא להיות יהודי!" כמעט צעק מפאניקה.
"אודן," התקרבתי אליו, אך הוא גרר את לוסיה לאחור יחד איתו והוציא את אקדחו.
השתנקתי מפחד.
פיקות בירכי רעדו ולקחתי צעדים איטיים לאחור.
"את מדבקת" אמר כאחוז טירוף.
"לא אני לא…" גמגמתי בפחד.
"כן, את כן!!" צרח.
זהו.
כבר לא יכולתי לעצור את מפל הדמעות שגלש על לחיי החיוורות.
הצבע אזל מפניי, האומץ ברח עם הדמעות.
"בבקשה תפסיק. תחשוב בהיגיון!" השתמשתי במעט האומץ שלא ברח.
"את עוד תדביקי אותנו!" צעק.
"אבא…" החלה לבכות לוסיה.
"צאי מהאוהל לוסיה" ביקש אודן.
"אבא מה אתה-" ניסתה לשאול לוסיה, אך צעקתו הקולנית הבריחה אותה מן האוהל אחת ולתמיד.
"ככה את מחנך את הבת שלך? ככה היא תלמד לחיות? שאתה הרגת נערה תמימה?" ניסיתי להכניס בו היגיון.
"את בהחלט לא תמימה!" צעק.
"איפה האף הגדול שלך? הקרניים? הזנב!" שאל. "בטח מחביאה אותם מאחורי מסכות וניתוחים" לעג לי.
"שלא תעז!" צעקתי עליו.
"אני לא רעה! אני לא מדבקת! אני יהודית, וזה לא רע!" צרחתי.
"ומה יקרה כשכולם ידעו?" שאל.
"שהרגת אותי?" שאלתי חזרה.
"שאת, יהודייה" אמר וחייך.
"הם יהרגו אותך" ענה במקומי.
אני שתקתי.
"זהו? עכשיו את שותקת?" התגרה בי.
הוא זלזל בי על עצם מוצאי.
עד לפני יומיים הוא אהב אותי כמו בת.
מי הלשין?
מי הרס את חיי?
"אני לא מדבקת" אמרתי בקול שבור, אך בראש מורם.
הפרפרים בבטני הכאיבו לי וכמעט שהתקפלתי בכאב.
הרגשתי שאני מתפוצצת מפחד, כבר לא יכולתי להכיל אותו, וקרסתי.
"פלי על בירכייך, השתחווי לאלילי מלכך, היי שפחה" אמר אודן.
עכשיו קמתי.
"אינני שפחה. אינני אעבוד עבודת אלילים שאינם האל היחיד והאחד, אלוהים. אני לא חולה ולא מדבקת. אני יהודייה" אמרתי בראש מורם.
"אני לא אשנה את דתי ודעותיי כדי שאתה תקבל את הסיפוק מתבוסתי. אתה לא ניצחת אותי. אני יהודייה ולעולם לא אשתנה. אני מוכנה לגורלי, עד כמה מר ועצוב שהוא יכול להיות. אני חזקה. יותר ממך מסתבר. אתה לא תוכל לחיות עם מעשייך שלך, אתה תמות, אתה תהרוס את עצמך. בהצלחה" סיימתי את דברי.
אודן הוריד את אקדחו ואני לא יכולה שלא להגיד, שאבן נגולה מליבי הפועם.
"אז בואי נבדוק" אמר.
"נבדוק את מה?" לא הבנתי.
"מה יעשו שאר האנשים כשידעו שאת יהודייה" אמר ותפס בידיי בחוזקה.
"תעזוב אותי!" צרחתי.
התפתלתי ככול יכולתי, אך ללא הועיל.
הוא הביא אותי לרשויות. אודן.
"ראו את הטינופת החיה הראשונה שאנו תופסים" הציגו אותי על במת עץ גדולה, באמצע המון זועם וטיפש.
הם הוליכו אותי בשבילים, ידעו עלי אבנים חדות, שפכו עלי דברים, דחפו אותי, בעטו בי, זרקו אותי לצינוק מסריח.
ולמה?
כי אני יהודייה.
מעט הכוח שנשאר בי הלך לחריטת הקיר. חרטתי עליו רק משפט אחד.
'כולנו רקמה אנושית חיה, כולנו נושמים, כולנו אוכלים, לכולנו יש צרכים, כולנו אוהבים, שונאים, מתרגשים, עצובים, שמחים, כועסים, מאוכזבים, מושפלים, מובכים, מתביישים, אמיצים. במילים אחרות כולנו, בני אדם.'