היפוך בשלוש מאות שישים מעלות.
איך אני מגיע למצבים כאלה? מצבים שבהם אני חושב שחברים שלי יתעלמו ממני תוך שנייה, אנשים שדברתי איתם יום יום שונאים אותי או מתעלמים ממני.
אני מסתכל סביב ואני תמיד לבד. אני מדבר עם מישהו בחופשיות, צוחק. אבל תמיד יש את המחשבה הזאת שיום אחד משהו ישתנה והוא ינטוש אותי, ישאיר אותי לבד. אפילו יום אחד של התעלמות יספיק כדי שיעלו מחשבות כאלה בראשי. החשש הזה שאני אהיה לבד כל החיים שלי, שדברים כאלה לא ייפסקו.
אני מכבד תמיכה, אבל ישר עולה חיוך מזויף, כאומר "תודה, אבל אבל היא אמיתית? היא מהלב ולא מרחמים?"
ואז עולה השאלה – אני סתם פרנואיד? זה האופי שלי? לדחוק אנשים?
אולי, אולי המחשבות האלה מציפות אותי בבת אחת ולוחצות עליי להישבר, ולהיות כזה.
או שיש להם סיבה לנטוש. סיבה לשנוא אותי. סיבה להתעלם.
"לא. לא. לא." אני מנסה לסנן. זה לא עוזר, כי ברגעים כאלה המחשבות שלי נעלמות ומרחפות אל מחשבה בודדה בפינת הראש שמתנפחת אל כולו וכמעט ממוטטת אותו – הבטחון העצמי.
הבטחון העצמי הנמוך משתלט ומזכיר לי את כל הדברים שבהם אני לא טוב, כל הסיבות בעולם שיש לאנשים לא לדבר איתי. גם הדברים הכי שטחיים ורדודים, שאף אדם שאני מכיר לא היה שופט בגללן, כולן עולות פתאום. ועוד פעם, אני אומר לעצמי "לא" בראש, בניסיון לסנן את אותן מחשבות, אבל זה לא עוזר. האם בגללן אנשים מתעלמים ממני?
או שאנשים לא מתעלמים ממני. אני מדמיין הכל, אני באמת פרנואיד. הכל חששות.
ומה איתן? מה עם החששות? אני חושש מכל כך הרבה דברים שאני כבר לא יכול להבדיל בין פחד ממשי לפחד טיפשי. איך אני אצליח להבדיל? איך מצליחים במצבים כאלה?
ואז נופל האסימון שבחיים לא אקבל תשובה. כי שוב, חוזרת השאלה.
איך אני מגיע למצבים כאלה?
תגובות (4)
קרה משהו? זו פעם ראשונה שאתה כותב סיפור אישי.
וכן אתה מדמיין הכל, אף אחד לא שונא אותך, ודי לחשוב ככה גם אם מתעלמים ממך זה קורה, יש מישהו בעולם שלא מתעלמים ממנו?
בכל מקרה סוף סוף אני רואה שאתה משתף משהו.
יפה מאוד, למדת ממני יפה מהמפקדת שלך, חייל XD
סתם סתם, לול.
אבל אמ אני מקווה שזה עוזר לך להרגיש טוב יותר, פשוט אל תכניס לעצמך מחשבות כאלה לראש.
ובעיקרון, זה לא בריא לחשוב.XD
ארג איתך, בכוונה כתבתי בהערות לא לכתוב דברים כאלה כי זה קיצוני, אני לא באמת חושב כזה מוגזם ס.ס
יש כאן חלקים שאני יכולה להתחבר אליהם…
ובעיקרון, יש אמת במה שכתבת (מוקצן או לא). אנחנו פשוט צריכים לדעת לסמוך על עצמנו ולא להכניס את עצמנו לדיכאון בגלל דברים כאלה…
אני מסכימה עם ספיר, שעם כמה שזה קיצוני יש חלקים שכולנו עוברים ביומיום וזה קצת עצוב. אבל הכל בסדר בסך הכל, ותמיד יהיה מישהו שיישאר לצידך לא משנה מה יקרה :)