רגע לפני

באימונים, אמרו שזה קל…
אמרו, שלעמוד מול המוות, אינו בעיה בכלל.
אבל עכשיו, כשפני אל מול המוות, אני מרגיש את הפחד מחלחל אל תוך עצמותיי, אל תוך עורקיי.
והלב דופק במהירות…
ועכשיו כשהמוות מולי, חיי רצים כנגד עיניי, ואני מצטער על הרגעים שפיספפסתי בחיי.
של צחוק, של בכי, של רגעי שימחה ואפילו כאב…
הייתי נותן כל דבר בשביל לסגור את החור שבמרכז ביטני מדמם.
״אל תעצום את העיניים!!״ אני שומע צעקות מוכרות, קולות מוכרים להחריד, אחיי לקרב, מנסים למנוע ממני לסגור את עיניי.
אבל זה קשה כל כך, בהתחשב בעבודה שהמוות נלחם מולי, מושך אותי אליו…
ועדיין שחיי, רצים כנגד עיניי, אני נזכר בכל כך הרבה אמירות ישנות…
ואיכשהו, אמירה אחת צפה למעלה, מכל האמירות האחרות.
׳לראות משהו מאה פעמיים, לא משתווה לאפשרות לחיות איתו פעם אחת…׳
ובמחשבות אלה, עיניי נעצמות לאט.