פסיכודליה

טיפית מרות כנחשים בוורידיי, מתפתלות, מזדחלות, משתלטות על עורקיי. שלג של אבקה נוחת הוא על אפי, ריח כימי של עשב כה טבעי, שלג קר- אל כה חם, נשאף בנחיריי. כדור קטן ולבן ממלא את גרוני, חונק, מונע אוויר, כמו גלי כימיות הגולשים לגרוני, מעניקה להם את מוחי.
קשת עוטפת, מחבקת אותי, כמו ידיי תינוקות הנתחבות ליבי, צבעים כה יפים משתלטים על לשוני, מתיקות של אדום ותשוקה נראים באוזני.
טביעה בים של ריק, גלים של חול נכנסים לאוזניי ואוטמים את מילותיי, הגרון נושם ומלא לי באבק, אני כלום, והכל, טעמים בעיניי.
אושיט את ידי, אך שייכת היא לחיה אחרת, ההשתקפות במראה חסרת פנים ועצובה, פרחי כוכבים בשמיים עצובים, האם אוכל לגעת בהם?
אתעורר לי ברחוב, עם ידידיי המצונפים, מכוסה בכפור ושאריות מזרקים. זריקה אחת נוספת ואגיע לשמיי יהלומים.