תיהנו :)

מלחמת החצויים- פרק 4

24/04/2014 768 צפיות תגובה אחת
תיהנו :)

"אניס!" פרצתי לביתן זאוס בסערה. ילדי זאוס שהרגע קמו הביטו בי בישנוניות. "ראיתם את אניס?" שאלתי אותם בשקט. "כן. ליד ביתן אפרודיטה." ענה ילד אחד, לא הספקתי למלמל תודה וכבר כל ילד שתה מבקבוקון קטן ונרדם במהירות, בטח מתנה מביתן היפנוס. סגרתי את הדלת בזהירות ורצתי לביתן אפרודיטה. הלילה כבר ירד והכוכבים מילאו את השמיים שהפכו לכהים לגמרי ואפלוליים. רגע לפני שנכנסתי לביתן המבושם והמקושט, ראיתי ניצוץ אור בוקע מאחורי הביתן. התקדמתי לשם בזהירות, שוקלת כל צעד וצעד. אניס ישבה שעונה על הביתן והיא מציירת ברקים בעפר בעזרת מקל קטן. "היי." לחשתי לנערה. אניס הרימה אליי את עיניה וסימנה לי לשבת לידה, התיישבתי לידה והיא השעינה את ראשי עליי. "אני חייבת לספר לך משהו." היא אמרה בקול נרגש וריקני יחד. "גם אני! והוא בטוח יותר גדול מהסיפור שלך!" אמרתי מתלהבת. אניס נשמה עמוק, "וויל ואני התנשקנו ואז האנטר ואני התנשקנו." היא סיפרה בשקט. הייתי המומה, הלסת שלי נשמטה, כלומר וויל ואניס? האנטר ואניס? איך לעזאזל לא ראיתי את זה? "מה הסיפור שלך?" שאלה. סגרתי את הפה שלי ונשפתי, "הצלחתי לשלוט במים, לא כזה מיוחד." סיפרתי ואז חייכתי אליה, "ספרי לי." ביקשתי. אניס נשמה עמוק וחייכה, "וויל אמר לי שיש לו הפתעה בשבילי. כשהגעתי לשדה של כלוריס- אלת הפרחים, הוא נתן לי שרשרת עם ירח מוקף עננים, כמו הצלקת שלו. ואז, הוא אמר לי שהוא אוהב אותי ונישק אותי ואז… ואז לורן באה ואמרה שהיא מחפשת אותך ואת עידו. וויל לחש לי שהוא עומד מעט חוזר ואז הלך איתה. אחר כך האנטר קרא לי, הוא ישר אמר לי שהוא אוהב אותי. ניסיתי להגיד לו שוויל אמר לי את אותו הדבר אבל האנטר העקשן הזה לא הקשיב, הוא נישק אותי ואז התנצלתי בפניו ואמרתי לו שאני חייבת קצת זמן. הלכתי לביתן של אפרודיטה כדי לבקש עצה אבל החלטתי שאני צריכה לחשוב קצת זמן." סיפרה האניס במהירות. "אלוהים, אניס!" נשפתי בחיוך. "מה את רוצה לעשות?" שאלתי אותה. אניס טמנה את ראשה בין כפות ידיה, "אני לא יודעת." הודתה. "מה את חושבת על וויל?" שאלתי אותה לאט. אניס הרימה את ראשה וחשבה קצת, "הוא חמוד, רומנטיקן, קשוח כשצריך, שובב, חכם, חרוץ, צעיר." סיכמה אניס. עיניה הירוקות סקרו את הברקים שציירה. "ומה את חושבת על האנטר?" שאלתי אותה. "חכם, אתלטי, עקשן, לא פחדן, אומר את האמת, יודע להילחם על מה שחשוב לו." ענתה. "אניס," אמרתי וסובבתי אותה אליי, מכריחה אותה להביט בעיניי, "אין לי מה לעשות עם זה. הבחירה היא כולה שלך." אמרתי לה. אניס דפקה את ראשה בקיר, "אני יודעת אבל… אני פשוט לא יודעת מה לעשות." אמרה. ואז הביטה בי בערמומיות, "ומה איתך ועם עידו?" שאלה.
"מה איתי ועם עידו?" שאלתי חזרה. אניס גלגלה את עיניה, "מה שהולך ביניכם! אתם ביחד כל הזמן." אמרה. "בחייך, האנה. אל תגידי לי שלא שמת לב שעידו דלוק עלייך." אמרה לורן, היא התיישבה לידי ונשענה על קיר הביתן. חייכתי, לורן הייתה עדיין רטובה. "הוא סתם נחמד." סיננתי לעברן. אניס ולורן גיחכו כאחד, "תעשי לי טובה," נחרה לורן, "אני מכירה את עידו, הוא אף פעם לא סתם נחמד." אמרה. "כלומר הוא מנסה לעשות רושם ראשוני טוב אבל זה אף פעם לא הגיע למצבים כאלה." אניס השלימה. "הוא חמוד, מצחיק, נחמד, נראה טוב, עקשן, חתיך…", "לדעתך." לורן קטעה אותי. הסתובבנו אני ואניס אליה, "מה זאת אומרת, לדעתך?" שאלנו ביחד. "ראיתי בנים חתיכים יותר." ענתה לורן בהיתממות. "את מסתירה משהו." פסקתי בהבנה. "יש לך חבר?" שאלה פתאום אניס בקול מופתע. "אלוהים! הוא בטוח חתיך! ואין סיכוי שהוא נחמד כי אף בן אדם נחמד לא נשאר נחמד לידך אז הוא מעצבן, בעל כוח סבל גדול וחזק מאוד, הוא חכם אבל לא גאון, כי הוא מתווכח איתך לפעמים." אניס השעירה. "הוא גם ממש מיוחד אם לורן חברה שלו." הוספתי. "אין לי חבר." לורן קטעה בשעמום את הדמות שיצרנו אני ואניס. "אז מי חתיך יותר לדעתך?" שאלתי בשקט. "סתם מישהו שהכרתי פעם. ולא אמרתי שיש מישהו יותר חתיך, אמרתי שלדעתי עידו לא ממש חתיך." הסבירה. "אם את חושבת שעידו לא ממש חתיך, זאת אומרת שראית מישהו חתיך יותר שלעומתו עידו נראה לא חתיך." אמרה אניס. לורן נאנחה, "לא משנה, אוקיי?" אמרה בקול רם, כמעט צעקה, "הוא כבר לא פה יותר." הוסיפה בשקט. יכולתי לחשוב רק על מישהו אחד. "קוליין?" שאלתי ממש ממש בשקט, לחשתי אפילו. לורן עצמה את עיניה וניסתה לעצור את הדמעות, זה לא הצליח ודמעה אחת זלגה על לחיה. "לורן, זה מקום בטוח." נגעתי חלש בכתפה. "את יכולה להוציא את הדמעות." המשיכה אניס. לורן עצמה את עיניה חזק יותר אבל הפעם היא לא עצרה את הדמעות, היא נתנה להם לזלוג בשטף על לחייה. "עברו 6 שנים אבל אני בכל זאת חושבת עליו בכל לילה," הודתה לורן בקול רועד, "על איך שיכולתי להתנגד וללכת איתו. או על זה שיכולתי אני להסיח את דעת המפלצת ולתת לקוליין לברוח…" לורן לא יכלה לדבר עוד, היא התכווצה בינה לבין עצמה. "לורן," אמרה אניס בקול שקט, "לא היה לך מה לעשות. הייתם ילדים, קטנים, בני 10, לא ידעתם שאתם חצויים, לא היו לכם כלי נשק. בלעדיי קוליין… את לא היית נמצאת פה היום, בזכות קוליין את חיה. הוא לא היה רוצה שתחשבי שהיית צריכה למות איתו, אני בטוחה שהוא אוהב אותך." המשיכה בקול מעודד. עכשיו היה תורי, נגעתי בה חלש, "אני יודעת שקשה לך להתחבר עם אנשים ושאת מעדיפה להיות לבד אבל לורן, אם את לא מסוגלת לעזור לעצמך, תני לנו לנסות. תני לנו לנסות לעזור לך." הצעתי לה. "לשכוח את קוליין?" שאלה לורן. "לא!" אמרתי בקול רם ואז הנמכתי את קולי, "לא לשכוח. להפך, לזכור. אבל לא להרגיש אשמה. לא היה לכם דרך אחרת. קוליין עשה מעשה אמיץ, תנצחי את הטיטאן הארור הזה, תנצחי מפלצות, תהרגי אותן למענו- אל תתני למוות שלו להיות לשווא, הוא הציל אותך כי הוא האמין בך- תראי לו שהוא צודק." אמרתי לה. לורן הנהנה בהבנה. לא ידעתי מה לעשות, הנחתי לידיי לפעול לבד ובמעשה נועז מאוד חיבקתי חלש את לורן.
"הגיע הזמן לחסל מפלצות." קרא וויל בשמחה, הוא לפת את כת החרב שלו ממש חזק. "אילו מפלצות?" שאלתי ולחצתי על העטים שלי, התאמנתי המון בלילה. "מפלצות שמסתובבות ביער. הרבה חצויים נפגעו," סיפר עידו, "וזה אחלה לאימון, אנחנו יוצאים מחר למסע." הוסיף. "נתפצל לזוגות. רוב המפלצות בני אלמוות כך שהן לא ימותו לגמרי אבל חשוב לוודא שהם לא חיים." אמרה לורן. "אני אלך עם אניס!" אמרו וויל והאנטר יחד והעבירו זה בין זה מבטים מתגרים. "אני אלך עם האנה, לורן עם דרייק, ו…" עידו אמר והצביע על השלישייה, "ילכו ביחד." אמר. אניס העיפה לעברי מבט של "הצילו" אבל הנהנתי לה, מסמנת לה שרק היא יכולה להחליט. לורן הנהנה ושלפה את החרב שלה, דרייק התקרב אליה וסידר את אשפת החצים והקשת על גבו, היה רותח אבל הנער לבש סווצ'ר ומכנסיים ארוכים. וויל, האנטר ואניס נמלטו לעצים ורק אחרי שיצאו מטווח ראייתי שמעתי אותם מוציאים את כלי הנשק שלהם. הסתובבתי אל עידו, הוא כבר היה במעבה היער, "בואי." לחש לי ואני רצתי אליו.


תגובות (1)

תמשיכי!!!

25/04/2014 11:31
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך