הירח במלואו, והעטלף במעופו- 18

לוק הביט בו, עומד שם, מבטו מושפל.
השיער כיסה את ראשו השמוט, וכתפיו הדקות התכווצו עוד יותר.
הוא הרים את מבטו, פניו של הנער היו חלקים וחוורים, שיער אדום מסגר אותם
"לאו!" צעקה אשלי. "מה לכל הרוחות אתה עושה כאן?"
אבל הוא לא הביט בה, רק בלוק.
"אז אתה הוא, הא?" הוא שאל בשקט. "לוק ביירון הידוע. האלפא של אנשי-הזאב, זה שהתחיל את כל המלחמה על האבן מההתחלה."
לוק לא שמח לשמוע שהוא התחיל מלחמה מכל סוג שהוא.
"גם אני שמעתי עליך לא מעט, אתה יודע. לפי מה שוויל אמר אתה בצד שלנו, רוצה לחלוק על דעתו?" הוא אמר. הנער, לאו, השפיל את מבטו בשנית.
"אני אמור רק לתת לך משהו." הוא אמר, ושלף פתק מכיסו. "ו… אתה חייב להבטיח לי שלא תפתח את זה עד שאני אלך, ראיטו אמר שאתה לא תשבור הבטחה."
לוק כבר ידע מי זה ראיטו.
לאו עבר לצד של הערפדים, וויל לא ישמח לשמוע את זה…
וויל.
לא, די, וויל בסדר גמור. הוא לא צריך לדאוג לוויל עכשיו. הוא בן שבע-עשרה, הוא יכול לדאוג לעצמו. הוא לא גור יותר. הוא לא גור יותר. הוא-לא-גור-יותר.
לאו נתן לו את הפתק, והביט באשלי פעם אחת וחזר להביט בלוק, ואז ברח מהמקום. ברגע שהוא יצא מטווה ראייה לוק פתח את הפתק.
היו שם שלוש תמונות, אחת של הבית של לוק, השנייה של בית אחר שלפי הקריאות המופתעות של אשלי כנראה היה שלה, והשלישית של וויל עם עוד ילדה בבית הספר, לא נראה שהם ידעו שצילמו אותם.
כל שלושת התמונות היו מוכתמות בדם.
"זאת אמילי." אמרה אשלי מאחוריו, והצביעה על הילדה שחורת-השיער שבתמונה. "היא חברה של וויל ולאו."
לוק הביט בתמונה ארוכות, לא מאמין למראה עיניו.
לא, הוא דמיין את זה. זה לא יכול להיות.
"המסר די ברור. תרדו מהחיפושים או שמי שאתם אוהבים יפגע, אחנו יודעים איפה למצוא אותם." אשלי לחשה, ונגעה בתמונה של הבית שלה.

אני חושב שהתנהלתי די טוב עם כל העניין הזה.
אמילי ראתה אותי עירום, ולא קיבלתי התקף חרדה, לא ברחתי, לא "נסגרתי". כמו שלוק תמיד אומר.
אני מרגיש מאוד מאוד מאוד לא בנוח עם החולצה המכופתרת שלה והמעיל שקשור סביב הרגליים שלי, מבחינתי אפילו ללבוש חולצה קצרה זה צעד נועז,
ובכנות, אני לא מרוצה מידי מהעובדה שהיא נשארת רק בגופיה לבנה שחושפת הרבה, ואני מתכוון הרבה, יותר ממה שאני רוצה לראות. אבל זה בבחלט עדיף על פני ללכת כל הדרך לבית של לוק בלי חולצה.
אני מניח שלא נשאר יותר מידי מהסניקרס שלי, ככה שהלכתי יחף, זה לא היה נעים במיוחד. תיארתי לעצמי שאני ארגיש הרבה יותר טוב כשאני אגיע לבית של לוק, אלבש חולצה נורמלית ואת המכנסיים הכי עבים שאני אצליח למצוא. אבל כשהגעתי פתאום הבנתי משהו: כשלוק יחזור אני אצטרך להסתכל לו בעיניים, להגיד לו שהתחבאתי ונפלתי וכמעט הרגתי את עצמי, ויש כאן עוד בחורה שיודעת הכל וזאת גם אשמתי.
כן, אני בטוח שהוא ימות על זה.
כשאנחנו נכנסים פנימה אמילי משמיעה קולות התפעלות שרק מביכים אותי יותר.
"וואו וויל, אחיך הגדול ממש יודע לעצב." היא צוחקת, אני לא מביט בה כדי שהיא לא תראה שאני מסמיק.
אתם מבינים, רוב האנשים (ובאנשים אני מתכוון לבנות ולוק.) חושבים שזה שבחור מסמיק אומר שהוא מאוהב או מוחמא או משהו כזה. אני מסמיק לעיטים הרבה יותר קרובות משהייתי רוצה, כי פחות או יותר הכל מביך אותי, ולאנשים (בנות ולוק.) יש נטייה לחשוב שזה 'חמוד' או 'מתוק' שמתחשק לי לירות בעצמי מרוב מבוכה.
"זה החדר שלך?" אמילי שואלת מקצה המסדרון ועמדה לפתוח את דלת חדרו של לוק. "לא!" אני קורא ורץ אליה, "זה לא החדר שלי, ואת לא יכולה להיכנס לחדר שלי. או לשום חדר, לצורך העניין." אמילי נאנחת ומגלגלת עיניים. "בסדר, אני אחכה בסלון בזמן שתלך להחליף בגדים." היא אומרת, הולכת לסלון, ומתיישבת על הספה הכחולה. אני מהנהן והולך לחדר, לובש חולצה שחורה ארוכה מכנסי ג'ינס ונעליים אחרות. כשאני יוצא אמילי ממש מחוץ לדלת.
"מה לגבי לחכות בסלון?" אני נאנח.
"משעמם בסלון, ומעניין אותי איך נראה החדר שלך."
בגלל שאין לי חשק להתווכח איתה, ובכל מקרה אין לי כלום בחדר, אני נותן לה להיכנס.
"מה השם שלך?" היא שואלת ומתיישבת על המיטה.
"מה? וויל, את… את די אמורה לדעת את זה…" אני עונה בבלבול, אמילי צוחקת- "השם המלא שלך, גאון."
"וויליאם בויד." אני עונה בקצרה, היא מהנהנת, "ועוד שאלה, מה לכל הרוחות קרה לך בגב?"
אני בולע את רוקי.
"תראי-"
"וויל!!!" צעקה קוטעת את דברי. לוקח לי שבריר שנייה לזהות את הקול של לוק, ואני רץ לדלת. שם הוא עומד, ואני קופא.
חצי מהפרצוף שלי חבוש, אני מרוח בדם, הדאגתי אותו למוות, והוא בטח יצליח לחשוב על עוד כמה סיבות לכעוס עלי. אבל במקום לצעוק: הוא מושך אותי לחיבוק.
"לא אכפת לי שאתה שונא את זה," הוא אומר ומוחץ אותי בצורה שגורמת לי לרצות לצרוח. "אני פשוט שמח שאתה בסדר."
"אני מצטער, אל תכעס, בבקשה. אני אעשה מה שצריך, אני אוכל את האוכל הטבעוני ואוותר על פיצה ולא אצחק על כמה הייתי רוצה צ'יזבורגר, רק בבקשה על תכעס ועל תצעק. אתה תמיד אומר ששלום טוב לכולם, ואני ממש צריך קצת שלום עכשיו. שלום ושלווה ושלא תכעס רק תגיד לי מה לכל הרוחות אני אמור לעשות." אני אומר במהירות, והודף אותו.
"וויל, מה שקרה לא היה באשמתך." הוא אומר. מתישהו אשלי הספיקה להיכנס פנימה.
אני מביט אחורה, אל אמילי שעומדת במסדרון.
"תסמוך עלי, זה כן."

"אז תן לי להבין: נפלת מהעץ ונפצעת, אמילי מצאה אותך בצורת הזאב שלך, התעוררת בבוקר והיא הייתה שם, ואז שניכם הלכתם לפה, והיא יודעת על המזדאבים והיא יודעת שאתה אחד, בטח היא הבינה שגם אני כזה וכנראה שאשלי חושפת את כל שאר הדברים ברגעים אלא ממש?" הוא שואל, ומנסה לשים גזה על הפצע. אני צועק בכאב.
"סליחה." הוא ממלמל, וממשיך בעדינות יותר.
"אז כדאי שאני אעדכן אותך," הטון של דבריו קודר, ומהר מאוד אני מבין למה. הוא מספר בקצרה איך הם פגשו את לאו, על המכתב ומה שהייתה המשמעות שלו. על כך שאנחנו בניחותות מספרית מול הערפדים, ואי אפשר לדעת כמה מהם באמת יש. יכול להיות ששניים, ויכול להיות שעשרה.
"אם אתה סופר את אמילי, אנחנו חמישה מכל צד." אני אומר בשקט, הוא חושב לרגע. "אתה רוצה לספור את אמילי? אתה בוטח בה?"
"אני לא יודע, זאת אומרת… היא נחמדה והכל, קשה לי לדמיין שהיא תבגוד בנו…"
"היה לך קל לדמיין שלאו יבגוד בנו?" הוא שואל, אני מתכווץ ומשפיל את מבטי.
אז הוא כן מאשים אותי בסיפור עם לאו, ועכשיו כולנו בסכנה.
"סליחה, זה יצא לי הרבה יותר מרושע משהתכוונתי." הוא ממהר להגיד. "אני לא כועס, טוב? אף אחד לא היה יכול לחזות שזה יקרה."
"אני יכולתי. יכולתי פשוט לא להגיד לו כלום באוטובוס, יכולתי לדאוג שהוא יהיה נאמן, לדבר איתו על זה. פשוט… תמיד אתה אומר שאני חשדן מידי, נכון? אבל לא הייתי חשדן מספיק. חשבתי שבגלל שהסתובבתי איתו קצת בבית ספר זה אומר שהוא אמין במאת האחוזים." אני אומר. הוא מפסיק לנקות עם הגזה.
"זה בסדר וויל, כולם עושים טעויות. אתה לא ממש מומחה בגיוס של בני-ברית, אין לך נסיון בדברים כאלה. זה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע."
אני נד בראשי לשלילה: "לא, זה לא יכל להיות יותר גרוע, וגם אם אין לי נסיון בדברים כאלה, ללכת ולסמוך על מישהו שפגשתי לפני שלושה ימים עם כל הסודות שלי זה לא חוסר נסיון, זה אפילו לא תמימות, זאת פשוט טיפשות לשמה."
לוק נוגע לי בכתף, ואני מושך אותה.
"למה אני מרגיש שאנחנו קצת יוצאים מהנושא של פתרונות ונוטים לנושא של הלקאה עצמית?"
ללוק יש נטייה מעצבנת להתחיל לדבר בלשון רבים כשהוא רוצה לרכך משהו שיש לו להגיד או להסיר אחריות מהכתפיים של מישהו, בדרך כלל שלי וכמעט אף פעם שלו.
"אני יודע שאתה מתוסכל וכועס ועצוב, אבל לחשוב על מה היית יכול לעשות זה לא מועיל לאף אחד."
"אתה מתחיל להישמע כמו קבוצת תמיכה, לוק." אני רותן.
"מישהו חייב להגיד לך את זה, ואם זה לא יהיה אני, אז מי? לא אמרו לך את זה מספיק כשהיית קטן, ועכשיו קצת קבוצת תמיכה לא תזיק. אתה יודע, פעם אחת, כשהיית בן ארבע או חמש אמרת לי שלדעתך אני קוסם. שאלתי למה אתה חושב ככה, וענית לי שאני יכול לגרום לכל דבר להראות טוב יותר רק עם מילים. אז כן וויל, פעם אהבת את זה שאני נשמע כמו קבוצת תמיכה." היא אורמ בחצי לגלוג חצי עידוד. כמו שהוא תמיד עושה כשהוא רוצה לעודד אותי. כמעט תמיד זה עובד, עם דגש על הכמעט.
"עבר הרבה זמן מאז שהייתי בן ארבע, ועברו על הרבה דברים. בנוסף, אני יודע איזה אנשים הולכים לקבוצות תמיכה ואני יודע למה הם עושים את זה, ואני ממש לא רוצה להיות אחד מהם." לוק צוחק משום מה, אבל זה לא הצחוק-מצחיק שלו, וגם לא הצחוק אל-תהיה-עצוב שלו, אלא צחוק של חדווה, שמלווה בחיוך קטן ונחמד.
"אתה פשוט משהו, אתה יודע את זה? ללא ספק הגור הכי מרדני, עצבני, מצחיק, ומתוק שראיתי בחיי. לא נעים לי להגיד לך את זה, אבל אתה זוכר את הסרט אנימציה ההוא על האריות עם הגור הקטן שניסה לעצבן את אבא שלו ורדף אחרי פרפרים? ככה אתה נראה, וזה ללא ספק הדבר הכי נחמד ומקסים שראיתי מזה הרבה מאוד זמן."
אני באמת לא יודע אם לכעוס עליו או לא, לכן אני פשוט צוחק, ונותן לו לחבוש מחדש את הפצע שלי ולהוביל אותי לסלון שם אשלי ואמילי מחכות לנו לסקירת מצב.