׳זריחה כנגד שקיעה׳

׳זריחה כנגד שקיעה׳

״גשם ממטיר כנגד שקיעה,
עגולה היא, אדומה,
נעלמת עם שקיעתה,
נומי לך, ילדה קטנה.

שלג זולג כנגד שקיעה,
לבנה היא האדמה,
צחורה כהינומה,
של כלה טהורה.
נוחי לך, ילדה מתוקה.

שלכת יורדת כנגד שקיעה,
מכסה כל פיסה שנמצאה לבנה.
עלים מתים היא מטיחה,
קוברת אותם בדרכה שלה.
פנים חיוורות נושאות עיניים,
מעלה, בתקווה, אל השמיים.
ילדתי, עצמי עיניים.

כוכבים עולים כנגד שקיעה,
אור כסוף מפיצים כשלוחה,
אור שאינו עולה על אורה.
מגיני הירח, הם לו מצדיעים,
לא קיים לילה נטול כוכבים.
אלילים זעירים של משאלה וכמיהה, 
אם זו לא תתגשם, עליהם האשמה.
תחלמי לך ילדה,
תבקשי בלחישה.

זריחה מפציעה כנגד שקיעה,
זוהי השעה, תמה החשכה.
קרן אור מסלקת את העלטה.
אור זהוב מסתנן דרך חריצי החלונות,
מקיץ עוללים מסיוטים וחלומות.
חושף שבילים אל דרכים חדשות,
מעלה חיוך על פנים עצובות.
אל לך לזנוח את משאלתך התמימה,
זכרי אותה, התמידי בהליכה,
ילדתי החכמה, אל תוותרי על שאיפות,
הילחמי, כל עוד הציפורים מצייצות.״