כפיות- פרק 18

התעוררתי לעוד בוקר אחרי לילה בלי סקס, אני כבר מתחילה להתרגל לעניין הזה. לבשתי את אחד הבגדים החדשים שקניתי אתמול וניסיתי בכל מחיר להשכיח ממני את השיחה עם עדי. מה, מה היה בו שכל כך ריתק אותי. העיניים המדהימות שלו, הסקס הטוב שהיה איתו? גם הוא כמו כולם רואה בי רק זונה אחת קטנה. לא, לא כמו כולם, ירדן לא רואה אותי ככה. ירדן.. אני בכלל לא יודעת מה איתו, כנראה שזה נגמר לפני שזה בכלל התחיל. גם אם הוא היה בקטע שלי זה כנראה עבר, ואנחנו באמת לא היינו ביחד, כולה יצאנו לשני דייטים, הרבה מתנשקים בדייט שני. עם המחשבות המבאסות האלה על ירדן שתיתי את הקפה של הבוקר ואז לקחתי מונית לעבודה. אני כן מתגעגעת לכל מה שהיה בינינו, מאוד אפילו.
כשנכנסתי לחדר קרן קיבלה אותי בברכות בוקר טוב ונתנה לי את הלו"ז של מה שקורה היום. יש פגישה היום של כל העובדים. "כל העובדים?" שאלתי לא מבינה והסתכלתי עליה. זה מלחיץ, אפילו מידי. "כל העובדים של המחלקה הספציפית הזו, אלה שמתחת לשגיא. בערך שלושים אנשים". "מה עושים בשיחות האלה?" שאלתי מנסה לסחוט ממנה קצת פרטים. "מדברים" היא חייכה, "אני בדרך כלל לא מקשיבה". צחקתי. אני ממש מתחילה לחבב אותה, שמה פס על הדברים הרשמיים ועדיין עובדת כמו סוסה. כן, היא יודעת לעבוד. אני עדיין לא בטוחה מה היא עושה פה, כי להיות תקועה בחדר הזה זה לא נחמד. מעניין אם היא יודעת שלא באתי רק כדי לתייק דפים ותיקים.
"תגידי קרן, יש פה משהו מהיר לאכול?" שאלתי כשאני מתייקת כמה דפים. "את באמת אוכלת?" היא שאלה בצחוק, "בעבודה הזו כמעט ולא אוכלים. אנשים שוכחים לאכול". "ובכל זאת?" שאלתי בחיוך קטן. "יש איזה מקרר של כל הצוות שמביאים לכאן דברים טריים כל יום מחדש, ואת מה שלא לוקחים, תורמים בסוף הערב. את יכולה לקחת מה שבאלך". "יש באמת דבר כזה?" הופתעתי. היא הנהנה וחזרה אל קובץ המייל שראיתי שפתוח אצלה. כמה מילים היו שם, רציתי למות. קמתי ויצאתי מהחדר לכיוון המטבח. פתחתי את המקרר וראיתי שם מכל טוב, כל מיני פירות שבטח אותן לא מחליפים, סנדוויצ'ים. הדבר שהכי קרץ אליי היה שקית שוקו, כל כך הרבה זמן לא שתיתי שקית שוקו, מאז הבית, מאז התיכון. לקחתי שקית אחת וחבילה של עוגיות אוראו ואז התבוננתי בשאר המטבח. "חדשה?" שמעתי קול. הסתובבתי וראיתי בחורה לבושה בצורה יפה, שיער שטני, היא נראית כמו אחת שתתקתק פה עניינים. "אני אדווה" חייכתי חיוך קטן. אני לא רגילה להיות כל כך חברותית ביומיום, "אהלן, שיר". צחקתי ונתתי לה להתקרב אל המקרר, חשבתי שזה מה שהיא רוצה. "אה לא תודה, רק באתי להכין קפה" היא חייכה ופנתה אל המכונה. "היה נחמד להכיר" חייכתי אליה והתקדמתי לכיוון היציאה. היא חייכה אליי חיוך מתוק ואני הלכתי לכיוון החדר. יוצא לי להכיר כאן כל מיני אנשים שלא חשבתי שיצא לי להכיר ולהתחבר אליהם ביומיום, אנשים מכובדים. אני רק עדיין לא יודעת איזה חיוך פה של האנשים הוא צבוע או לא. היא נראתה חצי, קרן היא ממש לא.
כשהגיעה ישיבת הצוות זה היה הרגע הראשון היום שראיתי את שגיא. הוא שוב היה מתוקתק אבל הוא שידר איפוק והמון דיסטנס בין העובדים לבינו. הוא היה קשוח, זה כן, אבל הוא דיבר לעניין. הוא היה מאוד מעניין בהרצאה שהוא נתן. הוא עשה בדיקת מצב, חשבונות של הכנסות והוצאות, הרבה תיקים שנסגרים. אני פשוט עמדתי שם ושתקתי, מנסה לעכל את כל המידע החדש שיש על החברה. "אני רוצה גם להציג לכם את אדווה" הוא חייך והסתכל עליי, "עובדת חדשה. מתחילה מלמטה ותעלה בקרוב למעלה, עוד מעט תהיה אחת מהמניפולטיביות שישבו על הטלפונים". חייכתי חיוך מובך קטן וכולם חייכו והפנו בחזרה את מבטם לשגיא. הוא המשיך לדבר ואז שיחרר את כולם. יצאתי מהחדר והלכתי אחרי נחיל האנשים אל החדר שלי. המשכתי לתייק את כל הדברים ואפילו רעב לארוחת צהריים לא היה לי. היה יום רגיל, אפילו שגיא לא ממש יצר קשר היום. רק פעם אחת הוא בא לבדוק אם אני מסתדרת ואם אני צריכה עזרה במשהו, ואמרתי לו שלבנתיים כל כמויות התיקים מצליחים להיות מטופלים ולהסתיים באותו יום. הוא אמר שאני תותחית, זו אחלה מחמאה.
"הלו" עניתי לטלפון בסביבות שעה שלוש בדיוק כשלקחתי הפסקה והלכתי למטבח. "אדווה" שמעתי קול. אני חושבת שבאמת קפאתי במקום. ידעתי שלחדר אני לא יכולה לחזור כי קרן שם אז התחלתי לחפש חדרים ריקים בבניין. "אדווה" שמעתי את הקול שלו אומר עוד פעם. "שנייה" עניתי לטלפון והמשכתי לחפש חדר ריק. כשמצאתי אחד התיישבתי על השולחן ונשמתי עמוק. "כן" אמרתי לטלפון. "שמונה וחצי את אצלי?" הוא אמר לי. נשמתי עוד נשימה עמוקה. "מה אם אני אגיד לך שיצאתי מהעסק?" אמרתי מיד. "מאמי יש לנו הסכם" הוא אמר מיד, "שמונה וחצי את אצלי". עצמתי את עיניי. "מונית?" אמרתי מיד, מרגישה איך כל מילה הורגת לי כל חלק בגרון ובלב. "עליי" הוא אמר. "מספר בית שכחתי" אמרתי, אני תמיד גרועה בלזכור מספרים של בתים. "עשרים ואחת" הוא אמר לי בקול ישיר. "השתנית?" שאלתי אותו. "כשהמונית תעצור אני בטח אראה מהחלון ואבוא. תשפטי בעצמך". "אוקיי" אמרתי בקול קר והשיחה התנתקה. לפעמים גם אם נורא רוצים לברוח עדיין אי אפשר.