אני מצטערת

כל לילה אני שוכבת במיטה, בוכה…
נאחזת בשברי הזיכרונות, בריח שלך, שכבר כמעט התפוגג ממיטתנו. עברו כבר חודשיים, ובצידך עדיין לא החלפתי את המצעים.
כל נשימה כואבת לי, הריק שבתוכי מושך את גופי פנימה, עוד מעט אקרוס… אבל הפעם לא תהיה שם כדי להחזיק אותי, לא תהיה בשביל לחבר את חלקיי מחדש… אם רק ידעתי… אם רק עמדתי על שלי וביקשתי, התחננתי שלא תיסע… אבל הגנרל, הוא הבטיח לך יותר מדי, עושר, אדמות, ואת ביטחוני שלי… עשית זאת בשבילי… ואפילו לא הספקתי לספר לך, לא ידעתי אז, שבעוד שישה חודשים ייוולד ילדך, תינוק אשר את פניך לא יזכה לראות לעולם.
והסיוטים שפולשים לשנתי כל לילה, והכאב… הוא ממלא אותי, חודר כמו רעל לעצמותיי, קשה לי לתפקד, קשה לי לחיות בלעדיך… למה היית חייב ללכת?! והאנשים… הם מילאו את ביתנו, הביאו מזון, סיפרו על גבורתך… ורק העיבו את דכאוני. איך נתתי לזה לקרות?! אהובי, אני מצטערת, על כל מה שלא הספקנו להגיד, על כל החלומות שכעת לא יתגשמו לעולם, על כל ההזדמנויות שהחמצנו, על כל דקה שלא אמרתי לך כמה אני אוהבת אותך…
ואני נשארתי, ריקה מבפנים, רק קליפה חסרת אונים, שהסיבה היחידה שאני ממשיכה לתפקד היא ילדך שאני נושאת ברחמי, חלק ממך שפועם בתוכי, והאחריות שלי היא לשמור עליו מכל משמר.
לאחר הניצחון, הגנרל הביא לי אות גבורה לזכרונך, אמר מילים חסרות תוכן על גבורתך, אבל מיהו בכלל?! הוא אפילו לא הכיר אותך… רק את מותך… אבל אני נשארתי חזקה עבורך, לא התפרקתי מולו, מול הגנרל חסר הלב.
אהובי, אני מצטערת…

*כל הזכויות שמורות לי*