יומנו של ווירדו- פרק 5- היום המיוחד הזה

טוב. אז נתחיל ככה.
יש יום שאני לא נמצא בו בבית הספר באופן קבוע, בגלל תוכנית מיוחדת לאנשים מיוחדים כמוני. לא במובן רע.
עכשיו, אם הייתי הולך כל יום לתוכנית הזאת במקום בית הספר, הייתי בן האדם המאושר בעולם. אני אוהב את המקום הזה.

שיעור ראשון- מיקרוביולוגיה.
אני עושה עבודת חקר על חלקי התא, וזה מעניין מאוד.
אם הייתי משווה את קצב הלמידה שלי בשיעור הזה לבין מה שאני לומד בבית הכלא שלי ביום רגיל, אני לומד בשעה וחצי הספציפיות האלה יותר חומר מהיומיים הכי עמוסים בבית הכלא.

שיעור שני- אלקטרוניקה.
אני עכשיו סיימתי את הפרוייקט שלי, ואני מאוד מרוצה ממנו.
זה שיעור שכיף להיות בו. מלחימים מרכיב ומחכים שכולם יסיימו.
כשמחכים, עושים דברים שלא חשבתם שעושים בשיעור רגיל.
קודם כל- מציירים וכותבים על הלוח.
\\גולשים על כיסאות שיש להם גלגלים.
משחקים בטלפונים ובמחשבים- ולמורה עדיין לא אכפת.

שיעור שלישי- פילוסופיה(סוג של)
אם אנחנו לא רואים ומנתחים הרצאות של מדענים/ מתמטיקאים/ פיזיקאים חשובים, אנחנו צופים בסרטונים ביוטיוב.
יש קללות- למורה לא אכפת. הוא צוחק איתנו.
אין קללות- לא אכפת לו. הוא צופה איתנו.

מה שאני אוהב לגבי המורה הזה- הוא אף פעם לא נשאר ממוקד. הוא תמיד גולש לנושאים אחרים. ועל כך אני מעריך אותו.
הוא לא כמו כל המורים האחרים. הוא מרשה להבריז מהשיעור, כי גם ככה הוא אמור ללמד את מה שהוא רוצה.
הוא מלמד אותנו דברים בכל מיני שיטות מוזרות, ואני זוכר כמעט את כולן.

עכשיו, כשצריך לחזור לבית הכלא, אני מרגיש כלוא.
נפשית ופיזית.
אני שונא את בית הכלא שלי.
מרוב שאני שונא אותו- כשאני הולך לשם- אני שם את השיר Highway to Hell וכשאני מגיע לשם אני שם את השיר Welcome to Hell.

אני כל כך מתעב את המקום הזה.
אומרים שהוא אמור "לחנך" אותי.
אבל בעצם מה שהוא מלמד אותי זה "תעשה לחברך את מה ששנוא עליך"- כי אני בטוח שאין מורה אחד שאהב שהמורה שלו צרח עליו.
אני כל כך שונא את המקום הזה.