Let me go- פרק 8

״אני שונאת אותך!״ אמרתי וברחתי החוצה.
פרק 8-
נמ אנג׳ל-
ברחתי החוצה. לא היה לי אכפת לאן. אני לא מכירה פה אף אחד, אף מקום. רק אני והעבר שלי. בכיתי. לא הפסקתי לרגע. הוצאתי את הסכין, וחתכתי. לא ידעתי איפה אני, הייתי על גג בניין, לא יודעת איך הגעתי לשם. ירד לי דם. המון. הוא טפטף על הרצפה, לא היה לי אכפת שכולם יראו. פשוט רציתי למות. גם כשאני כל כך רחוקה, הבית והזכרונות לא מרפים. אני כל הזמן חושבת רק עליהם. מתי המחשבות ישתחררו ממני? וגם שון, מוסיף אש למדורה, לא קולט שאני פשוט לא ילדה רגילה. הלוואי והיו לי את הצרות שלו. הצרה הכי גדולה שלו היא הצרה הכי קטנה שלי. לא חסר לו שום דבר בחיים, והוא מתנהג כאילו חסר לו הכל. היה חשוך. לא ראיתי כלום. פשוט חזרתי הביתה למיטה, ונרדמתי, מנסה לא לקום. הפצע ביד כאב לי, אבל הלב כאב לי יותר. יוצר מחצי שנה עברה כשזה קרה, אבל אני לא הצלחתי להתגבר. כולי הייתי מכוסה בדם, אדומה ונפוחה מבכי, אבל לא מעניין אותי אם יראו אותי.
למחרת בבוקר-
קמתי בשעה 6:30 בגלל החלון המעצבן הזה שהיה פתוח. קיללתי את הרגע שקמתי. קיללתי את היום הזה. קיללתי את שון שגרם לי להזכר בהכל פתאום. ואני כמו מפגרת חשבתי שבזמן הקצר שאהיה כאן אני אצליח לשכוח מהכל. פחח, בדיחה טובה.
פתאום נזכרתי שאני צריכה ללכת לבית ספר היום. שיהיה. התארגנתי, וירדתי למטה. ראיתי את כולם אוכלים פנקייקים. הם היו נראים שמחים, אבל ידעתי שג׳וש לא שמח בכלל, ובטח שלא שון. יכול להיות שגם קנדל עצובה, אם היא באמת אוהבת את ג׳וש.
״הופהה! תראו מי הגיעה!״ אמרה ג׳סי. חייכתי חיוך מזוייף. לא היה לי כוח לכלום.
״ג׳ס, אין לי מצב רוח.״
״ מה קרה?״ ג׳וש ישר שאל. הסתכלתי על שון, והוא הסתכל עלי, והרכין את ראשו.
״כלום, סתם אין לי מצב רוח. יש לי הרגשה שגם פה המורה להיסטוריה תשנא אותי״ אמרתי וצחקתי, צחוק מזוייף כמובן. כולם צחקו מלבד שון. רק הוא ידע שזאת לא הסיבה האמיתית.
דיברנו על דברים אחרים, צחקנו הרבה, וזה העלה לי את המצב רוח מאוד.
״זה התיק שלך אנג׳ל. יש בו את כל הספרי לימוד, המחברות, כל מה שאת צריכה.״ אמרה לי קנדל והושיטה לי תיק ג׳נספורט בצבע דובדבן.
״יואו קנדי, תודה! איך ידעת שזה הצבע שאני אוהבת?״ שאלתי. הייתי מופתעת. יפה מצידם.
״לפי הבגד ים״ היא אמרה וקרצה לי.
״ולא רק אני קניתי לך, זה מתנה מכולנו״ היא הוסיפה. חיבקתי את כולם ויצאנו לבית ספר בג׳יפ של דניאל.
כשהגענו ראיתי בית ספר עצום, עם המון פרחים, נקי, מסודר, ויפה. כולם שם נראו חכמים, לא כמו בבית ספר שלי, ששם היו כל הערסים והילדי רחוב. טוב, ככה זה כשאתה עשיר. נרשמתי לכיתה, ובגלל שעוד לא היה צלצול הם (דניאל, ג׳סי, שון, אריק, שרלוט, קנדל וג׳וש) החליטו להכיר לי ילדים מהבית ספר. ניסיתי להראות הכי נחמדה שיש, שלפחות יהיו לי יותר חברים משהיו לי בבית ספר הקודם שלי.
היה צלצול. נכנסנו לכיתה. המחנכת, שאותה הספקתי להכיר, רוזה, הציגה אותי בפני הכיתה, והושיבה אותי ליד ילדה שמנמנה עם שיער מתולתל שחור, ועיניים חומות.
״היי, אני ויולטה, את יכולה לקרוא לי ויולט״ היא אמרה, וחייכה חיוך חם כזה, היא הזכירה לי את לורה, ילדה שפעם הייתה החברה הכי טובה שלי.
~פלאשבק (היום שהיא הכירה את לורה)~
הייתי עצבנית. לא נמאס לבלה לנצל אותי? די! נמאס לי לשמור עליהם, אני לא ההורים שלהם! הלכתי במהירות, שלא שמתי לב לאן אני הולכת.
״איייי!״ שמעתי צרחה. הסתובבתי וראיתי לצידי ילדה בגילי, שמנמנה, עם שיער קצר שחור ועיניים אפורות. היא התנגשה בעמוד בגלל שדחפתי אותה, בלי כוונה.
״ואי, סליחה, באמת לא התכוונתי!״ אמרתי וניסיתי להקים אותה, אבל היא הייתה חסרת הכרה. ישר התקשרתי לאמבולנס, והלכתי איתה לבית החולים. בזמן שחיברו אותה לכל מיני בדיקות ולמכשירי לחץ דם, ניסיתי לחפש טלפון או משהו כדי שאני אוכל לדבר עם ההורים שלה. אבל לא מצאתי כלום. נאלצתי להישאר שם כל הלילה, וכשקמתי מהשינה, ראיתי אותה מולי מחייכת.
~סוף פלאשבק~
״היי ויולט, אני אנג׳ל״ חייכתי.
היה צלצול לסיום הלימודים. כל היום ניסיתי להשאיר רושם טוב על המורים, ומדי פעם דיברתי עם ויולט, היא ילדה מדהימה, מאוד התחברתי אליה. בהפסקות הייתי עם ג׳ס, שר וקנדי, ולפעמים גם עם ויולט.
״ נו אז איך בבית ספר?״ שר שאלה אותי בדרך לעבודה, כשהיא נוהגת ואני בכיסא שלידה, ושון מאחורה. היא קטעה את השקט שהיה עד עכשיו.
״אחלה. מאוד התחברתי לויולט הזאתי.״ אמרתי.
״כן, היא אחלה, למרות שפעם היו צוחקים עליה שהיא שמנה.״ קנדל אמרה. שון רק רצה לברוח משם. לא עניתי. הגענו לקניון והלכנו לחנות ״American Eagle". המנהל ראה את שר ושון, וחיבק אותם.
״אחח, העובדים המצטיינים שלי!״ הוא אמר וחיבק אותם. הוא היה מבוגר, בן 30 בערך.
״טוב, אז מי העלמה?״ הוא שאל אותי.
״זאת אנג׳ל סטיוארט, היא חברה מאוד טובה שלי, היא מחפשת משרה כאן״ אמרה קנדל.
״אני לא אתנגד לעוד מצטיינת כמוך״ הוא אמר והסתכל עליה, ואז בחן את גופי.
״אני ארנולד, את יכולה לקרוא לי ארני״ הוא לחץ לי את היד ואז קרא לי לבוא איתו. נכנסנו לאיזה משרד.
״תראי, יש לי משרות פנויות, אבל אני לא רוצה אותך כאן.״