הפרק השני...

מלחמת החצויים- פרק 2

23/04/2014 1006 צפיות 2 תגובות
הפרק השני...

"אז ספרי לי." ביקשתי מאניס, ישבנו על המיטה שלה בביתן פוסידון, הביתן היה רגיל מלבד הקירות שהיו בעצם אקווריום לדגים מיוחדים ובצבעים שונים. "במי להתחיל?" שאלה אניס. חשבתי קצת, מי שעלה לי ראשון לראש היה עידו. "עידו." עניתי. אניס נשמה עמוק, "ההורים של עידו מתו בשריפה, אחרי כמה בתי יתומים הוא הגיע לפה. הוא יצא להמון מסעות והפך למדריך פה במחנה. יום אחד הוא יצא למסע חיפושים והחזיר איתו דרקון ממש מגניב." סיפרה אניס בהתרגשות. "אוקיי… ומה עם לורן?" שאלתי. אניס נגעה באקווריום ודג סגול שחה משם בבהלה, "ללורן היא בת האדס,היה לה אח תאום שקראו לה קוליין." התחילה אניס לספר, "אחרי שאימא שלהם מתה, בגיל 10 מפלצת התקיפה אותם. הם ניסו לברוח אבל זה לא עבד ו…" אניס עצרה את הסיפור לרגע כדי להביט בעיניי, "קוליין הקריב את עצמו כדי שלורן תוכל לברוח. בלילה אחר כך סאטיר אסף אותה." סיפרה. "סאטיר?" זקפתי גבות. אניס חייכה, "כן. חצי איש וחצי תיש." הסבירה. "והאנטר?" שאלתי. "אתנה רצתה לתת אותו לאביו, אבל הוא מת בתאונת דרכים. אתנה הביאה את התינוק הקטן למחנה וחבריו לביתן אתנה גידלו אותו." סיפרה. "אוי, רגע!" נזכרתי והעברתי את ידיי בשערי, "מה איתך?" שאלתי את אניס והיא משכה בכתפיה, "גדלתי בבית יתומים עד שאימצו אותי. השכן שלי היה בן הפייסטוס, הוא אחד המחפשים במחנה- מחפשים אלה אנשים שמסתובבים ברחבי העולם, מוצאים חצויים ומביאים אותם למחנה. השכן שלי מצא אותי והביא אותי למחנה." סיפרה אניס. "אוקיי… וויל?" שאלתי. אניס חייכה, "הוא היה בבית יתומים מאז שהוא נולד. יום אחד ארטמיס ראתה אותו, היא נגעה בעורפו ונוצרה שם צלקת בצורת ירח מוקף בעננים, סימן לזה שהוא נסיך הלילה." סיפרה. "ודרייק?" הרמתי גבות. אניס משכה בכתפיה, "דרייק… לפני שהוא היה במחנה, הוא אומץ והיה כמו נער רגיל לגמרי. הוא אהב מישהי בשם דיינה ואחרי שהוא הגיע למחנה…" אניס נשמה עמוק, "הם לא נפגשו שוב." המשיכה.
לורן שילבה את ידיה בסמכותיות ונאנחה, "מה זה לעזאזל?" שאלה בכעס. הרגשתי סתומה, הייתי לבושה בג'ינס קצר וחולצה שגדולה עליי בכמה מידות שלקחתי מנער מהביתן שלי עד שאעשה קניות. כל השאר לבשו שריונים מגודלים. "חשבתי שהולכים להתאמן." עניתי בשקט, לורן גלגלה עיניים, "בדיוק! להתאמן בחרבות, בפגיונות, בגרזנים, בחניתות, בקלשונים, אם דבר כזה יפגע בך, את תדממי לנצח!" אמרה לורן בכעס. השפלתי את מבטי, "לא ידעתי." הודיתי בשקט. לורן נאנחה והעבירה את ידה בשיערה. "זה בסדר, לורן," אמר וויל והוריד מעליו את השריון, "שתיקח את שלי." אמר והושיט לי את השריון, וויל כזה חמוד. לורן הורידה את השריון שלה ודחפה לי אותו לידיים, "אני מקווה שאת שווה את זה, פוסידון." נהמה. וויל החזיר לגופו את השריון וצעדנו ביחד לנשקיות בעוד אני נאבקת לשים את השריון. עידו הרים מעליי את השרין שוב ואז שם אותו כמו שצריך, "ככה, זה אמור להיות." הוא אמר. חייכתי אליו, "תודה." אמרתי לו. "תקחי את זה." אניס דחפה לידי חרב ארוכה ששקלה נראלי מאתיים ק"ג. תפסתי בחרב והנחתי אותה חזרה במקומה, "היא ענקית!" אמרתי. "מה עם זה?" שאל האנטר ונתן לי קלשון ארוכה. תפסתי את הקלשון והחזקתי אותו כמו שהראה לי וויל, ניסיתי לזרוק אותו לשטח אבל הקלשון נפל מידיי. "טוב, יכולת זריקה אין לך." הסיקה לורן בלעג. "אולי את צריכה משהו קטן." הציע דרייק והושיט לי שני עטים. "מה עוזרים לי עט…" לחצתי על העטים ושני פגיונות יצאו משם. "מגניב." מלמלתי והידקתי את אחיזתי סביבם. "נסי לפגוע בי." אמר עידו והצביע על השיריון שלו. עשיתי חצי סיבוב אליו ותקעתי את הפגיונות בשיריון בחוזקה. "מגניב, רק תתאמני." אמר דרייק ולחץ שוב על העטים, הם חזרו להיות עטים משעמים. "אז, קדימה." אמרה אניס ומחאה כף.


תגובות (2)

תמשיכי!

23/04/2014 17:15

תמשיכי!!!!

23/04/2014 21:07
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך