האמונה שבלב פרק 3

סורי שלא כתבתי מזמן
תרדו לרציתי להוסיף

ואחריו נכנס עומרי
"היי" אמרתי לו
"היי מה איתך?" שאל אותי
"טוב" אמרתי לו
"רצית משהו?" שאלתי אותו
"כן אני רוצה לבקש סליחה" אמר והשפיל את הראש
"זה בסדר" אמרתי
"אני יודע שאת לא רוצה לסלוח לי" אמר והרמתי לו את הראש והסתכלתי לו בעיינים
"זה בסדר" אמרתי
"באמת?" שאל או אמר כדי להיות בטוח
"כן" אמרתי
"אפשר חיבוק?" שאלתי אותו והוא התקרב לחבק אותי
"אל תרגיש רע עם זה כולה בוקס" אמרתי והוא צחק

…..
נ'ק מבט של עומרי
חיבקתי אותה ורציתי שהיא תרגיש טוב
"אחמאחמ" השתעל הרופא מהר נופר השתחררה וצעקה בהיסטריה
"אתה בסדר ד"ר?" שאלה ודפקה לו על הגב
"רק באתי להגיד לך שאת משוחררת אבל צריך שההורים שלך יבוא לחתום על טפסים" אמר הרופא וראיתי את החיוך של נופר יורד
"קרה משהו נופר?" שאל הרופא
"אתה יכול להשאיר אותנו לבד?"נופר שאלה את הרופא והוא יצא
"מה קרה?" שאלתי
"אין לי הורים" אמרה מה?
"מה?" אמרתי בהלם
"אני יודעת אתה בשוק אתה יכול ללכת עם באלך אבל אני מבקשת אל תרחם עלי" אמרה
"בחיים שלך אל תחשבי שאני יכול להתרחק ממך דווקא אני יעזור לך תגורי אצלי בבית" אמרתי
"לא ממש לא" אמרה

……..
נ'ק מבט של נופר
"אני לא רוצה להכביד עליכם" אמרתי
"את לא מכבידה חכי שנייה אני ידבר עם אמא שלי ואבקש לשחרר אותך" אמר ויצא מהחדר
"לאן עוד יש לי ללכת" מלמלתי הלכתי לכיוון החלון בבית חולים וראיתי בית ספר וילדים משחקים תמיד חלמתי להיות במקום שהם נמצאים בחיים לא למדתי אני יודעת לדבר כיוון שבבית האומנה דיברו אבל בחיים לא ממנו לנו מורים שילמדו אותו לא התחברתי לאף אחד אני גם לא יודעת לקרוא ולכתוב בחיים לא נסעתי לחוץ לארץ ולטייל בארץ אני גם לא יודעת מה זה אני תמיד הייתי תקועה בתוך הבית אומנה הדבר היחיד שלמדתי זה לבשל ולנקות כל יום היה לנו תורנות אני כל יום רק חלמתי לצאת מהמקום הזה היינו יוצאים רק לסופר וזה גם פעם בשנה החלום הכי גדול שלי זה לפתוח בית אומנה לילדים ויתומים רק שאני יתן להם החופש וההשכלה שהם צריכים לקבל אבל אני יודעת שהחלום הזה לא יתגשם.
פתאום שמעתי את הדלת נפתחת ונכנסה אישה בערך בת 39,40.
"שלום אני אמא של עומרי אני יעשה כאילו אני אמא שלך ויחתום על המסמכים" אמרה
"באמת תודה אבל לא צריך" אמרתי מצד אחד מאוד רציתי לעוף מכאן אבל לא היה לי לאן ומצד שני פה ישלי אנשים שמטפלים בי גם אם האוכל רע זה יותר טוב מכלום.