משפחה ~פרק 27~

~נקודת המבט של קטיה~
אני ישבתי עם מייק ליד ליל,שישנה.הוא נשאר כי היא אחותו,ואני כי דאגתי יותר מדי.ישבנו בשקט,זה גרם טיפה מתח,אבל הוא לא הזיז לאף אחד."אני מצטער,אני מאוד,מאוד מצט-"התחיל מייק אך קטעתי אותו ישר."כבר אמרת לי אתמול"אמרתי מגחכת ומחייכת חיוך קטן."עם זאת זה לא מספיק"אמר ורכן את ראשו."לי זה היה מספיק"אמרתי והנחתי את ידי עליו. "קטיה, אני כבר רואה עלייך שזה לא מספיק,ואת סתם אומרת את זה כדי שארגיש טוב יותר" אמר לי בקול עייף והסתכל עלי. "מייק.."אמרתי טיפה בקול נעלב. "קטיה,את בעצמך אמרת שלשום שאת לא אוהבת שאומרים לך מה לעשות,ושמתעלמים מהרגשות שלך.עכשיו את מנסה לגרום לי להתעלם מהרגשות שלך"אמר כשטיפה כעס נשמע בקולו."כי זה לא הוגן" אמרתי בקול חלש ורכנתי את ראשי."מה לא הוגן?" שאלתי עייף."אני פגעתי בליל,אז לא אכפ-" התחלתי לומר בקול חלש אבל מייק ישר קטע אותי."את לא אשמה"אמר לי כשקולו מורם קצת."אז למה צעקת עלי שאני אשמה?"שאלתי אותו כשכעס התחיל לעבור בי והרמתי אליו את מבטי."מה?"שאל מבולבל."בהתחלה אמרת לי שאני אשמה בהכל,ועכשיו אתה אומר שאני לא אשמה, למה?"שאלתי אותו,וקמתי ממקומי עדיין עם אדרנלין של כעס בגופי.אך מייק לא ענה.אז ישר הסתובבתי ויצאתי מהחדר. "קטיה חכי!"קרא מייק מאחורי ואני רק הלכתי מהר יותר.אך הוא תפס בכתפי.אז הסתובבתי אליו."למה אמרת שאני אשמה ואחרי זה לקחה הכל בחזרה?"שאלתי והסתכלתי בעינייו.ידעתי שהוא עכשיו מחפש תשובה שלא תפגע בי,והוא נאנח. "אמרת את מה שרציתי לשמוע"אמרתי בטון פגוע והסתובבתי, אך הוא שוב מנע מימני. "קטיה,אני אמרתי שאת אשמה בגלל שאני אמרתי את מה שרציתי לשמוע"אמר ורכן את ראשו. "מה?"שאלתי אותו מבולבלת והסתובבתי אליו,כשכל הכעס יורד מגופי. "הייתי צריך להאשים מישהו.לא היה לי את מי להאשים, אז צעקתי עלייך,כי המוח שלי פעל מהר מדי ולא חשבתי לפני שצעקתי עלייך"אמר עדיין עם הראש הרכון. "מייק" אמרתי בטון מרחם והסתובבתי כולי אליו."אז פשוט ישר חשבתי להאשים אותך,כמו המשחק המפגר הזה.כי את נגעת בה אחרונה כשהיא הייתה בסדר גמור,אבל אז היא נפגעה 'כשאת נגעת בה' " אמר בטון מזלזל,והרים את ראשו."אבל לא רציתי לגרום לך את כל העצב שגרמתי לך אתמול"אמרתי והרגשתי שדמעות עומדות בעיניי.לא ידעתי מה כבר להגיד.הרגשתי שעיניי רועדות.הרגשתי שגופי רועד.אותו אדרנלין חזר,והוא גורם לגופי לרעוד. הרגשתי בושה שצעקתי עליו,ורכנתי את ראשי.הרגשתי שהדמעות שעמדו בעיניי נפלו.ומייק שם לב אליהם."קטיה-"אמר וחיבק אותי עם יד אחת על הצוואר ויד שנייה בגב."את לא אשמה בכלום.הכל בסדר, תרגעי"אמר בשלווה,ואני שמתי את ראשי על כתפו,ונתתי לדמעות הקטנות שרצו לצאת,לדמוע מעיניי."אני מצ-" התחלתי לומר אבל כרגיל מייק קטע אותי."את לא צריכה להצטער על כלום,את לא עשית שום דבר רע"אמר בשלווה,וזה שכנע אותי.
ישבנו בחדר של ליל כמה זמן עד שהיא התעוררה,והעיפה את מייק כי רצתה לדבר איתי לבד. "את רצית לגרום לי התקף לב רק אחרי שאני מתעוררת?"שאלה אותי צוחקת וכועסת.לא ידעתי מה לענות."קטיה?תגידי משהו"אמרה וניסתה להסתכל בעיניי. "אני לא יודעת.יותר מדי מתו לידי,ופחדתי שזה מה שיקרה לך,ולא רציתי להיות לידך כדי לא להעביר את מוות"אמרתי בראש מורכן."קטיה את לא אשמה.בכלום.תסתכלי על גריי.המצב אצלו אותו דבר והוא איבד יותר אנשים.אבל תסתכלי,עכשיו הוא איתנו והוא מאושר עכשיו.וגם הוא נמצא עם אליס וזה כבר רומז הרבה"אמרה בטון מסביר ושלוו."רק בגלל שבטעות נתקלת בי,לא אומרת שאת עכשיו תיהיה אשמה.מה שמייק עשה זה לא היה נכון כלפייך,הוא ידע מה קרה ומה עובר בך, אבל הוא היה צריך לחשוב לפני שדיבר,ועכשיו הוא למד את הלקח.ועכשיו הוא יזהר יותר" אמרה ליל והסתכלה עלי."את חשובה לנו.את עוזרת לנו לפתור בעיות, להשתלט על דברים רעים,למצוא אנשים חדשים.את הבן אדם הכי חשוב בעולם,לא משנה עד כמה זה יראה גרוע בשבילך" אמרה והסתכלה לי בעיניים."אני לא חשובה,אני סתם חייה חיים ארורים"אמרתי עם ראש מורכן."אם יורשה לי להגיד דבר מה" שמעתי את גריי ניכנס לחדר עם כולם. "בזכותך, מצאתי מקום חדש שאני רצוי בו"אמר בחיוך לכיווני."רק בגלל שפגשת אותו,הצלחתי לגמור את הסיפור עם אחותי בשלווה."אמרה אליס אלי בזמן שהיא נשענת על הידית של הדלת. "בשבילי,את כאילו החזרת את אחותי.יש לי הזדמנות שנייה לחיות עם אחותי,לא המציאותית, אבל הנפשית"אמר לי אדמונד בחיוך. "בזכותך אני השתנתי,ואני עכשיו מתנהגת בדרך שמתאימה לכולם."אמרה קורטני בחיוך קטן. "בזכותך,התחלתי לעבור על כל הקשיים שעברו עלי"אמר לאו שנשען על המשקוף."לי עזרת במעשים"אמר אלי מייק."סבלת,על זה אף אחד לא יריב,אבל יצא מזה משהו טוב.כולם קיבלו משהו מימך,אם סבלת או לא.עזרת לכל אחד מאיתנו" אמר איאן בחיוך קטן ועמד לצד מייק."את אולי חושבת שאת חסרת ישע בעולם הזה, אבל את כל כך חשובה לכמה אנשים שאת לא מבינה עד כמה" אמרה לי ליל.בלי ששמתי לב, חיוך היה על פני,אך באותו זמן גם דמעות.ניסיתי לנגב את הדמעות,אך הם ירדו מחדש.קורטני מסרה לי טישו,וניקיתי את דמעותי,אך זה היה לשווא,כי הן שוב ירדו,אך החיוך מפניי לא ירד.