הרייק פוגש באורינה.

אורינה התהפכה במיטתה שוב ושוב. היא לא הפסיקה לחשוב על הקריפי-פאסטה אשר קראה לא מזמן: "הרייק". היא לא רצתה להירדם, ואז להתעורר ולגלות שהוא בוהה בה. היא הכריחה את עיניה להישאר פקוחות.
לאחר כמספר שעות עיניה נעצמו. לא היו בה הכוחות להתנגד – היא הייתה עייפה. היא נרדמה.
היא פקחה את עיניה לאט-לאט. היא הביטה סביבה – עדיין שרר חושך בחוץ. היא הביטה בשעון הגדול אשר היה תלוי על הקיר שמולה. השעון הראה שהשעה שתיים לפנות בוקר.
היא נשכבה על המיטה הגדולה והמרווחת שלה, כשהמחשבות זורמות בשטף התוך מוחה.
ואז היא שמעה רחש – כמו מן אנקה מבוהלת. הרחש בקע מכיוון ארונה.
אורינה הביטה בארון בבהלה. היא קמה באיטיות ובזהירות מהמיטה, משתדלת שלא לגרום לשום רחש.
היא התקרבה לארון, ופתחה אותו. מה שנפל מתוכו היה בערך הסיוט הכי גדול שלה.
היצור הזוועתי – והמכוער להפליא, יש לציין – חסר העיניים, הדמוי שלד מכוסה בעור מתוח, נפל משם.
"אההההה!!!" אורינה צרחה בבעתה. היצור – הרייק – הביט בה מבולבל. הוא גירד בראשו והביט סביבו.
"איפה אני?" שאל בקול מתכתי ועל-טבעי. אורינה ברחה למטבח וחזרה כעבור מספר דקות כשבידה הימנית מחבת חמה ובידה השמאלית קרטון חלב פתוח, אשר חלב זלג מפתחו לאורך הרצפה.
"אההההה!!!" אורינה חזרה על צרחתה. הרייק נרתע.
"אני אלרגי לחלב…" הוא מלמל בקול מתכתי ומהוסס. אורינה חייכה חיוך סדיסטי.
"מות תמות, רייק ארוך!" היא צרחה ושפכה עליו את כל תכולת הקרטון.
"אההה…" הרייק מלמל בעייפות שכנראה הייתה אמורה להיות דרמטית ומפחיד. אורינה הביטה בו במבט של 'באמת?'.
עורו של הרייק החל מבעבע ואורינה הביטה בו בבעתה.
"אה!!" הרייק צרח. הוא החל להינמס, ולאט-לאט, לאחר כעשר דקות מפרכות שהרייק ואורינה צרחו יחדיו הרייק נשאר רק מעצמות. לא נשאר עליו אפילו פיסה אחת של עור.
"איכס." אורינה אמרה והתרחקה מהרייק. הוא משך בכתפיו והחל מתקדם אל עבר החלון.
לפתע החלון התנפץ ואל תוך החדר קפץ בחור, הוא נראה היה בערך בן עשרים וחמש או שלושים. עורו של הבחור היה לבן יותר מנייר וחיוך סדיסטי ומשוגע נמתח מאוזן אחת לאוזנו השנייה.
"אההההההההההההה!!!" אורינה צרחה בחרדה מחודשת. היה זה – מי אם לא – ג'ף הרוצח בכבודו ובעצמו. הוא החזיק סכין נקייה להפליא ולבש סווצ'רט לבן, מכנסי ג'ינס שחורים דכאוניים ונעליי ספורט מצוחצחות.
"אם כבר אתה רוצח אנשים תלבש חולצה שחורה או משהו…" הרייק מלמל ויצא מהחלון, משאיר את אורינה להתמודד בעצמה עם ג'ף.
"אההההההה!!!" אורינה צרחה בפעם הרביעית. ג'ף נראה מותש במקצת.
אורינה חבטה בג'ף עם המחבת החמה בראשו וג'ף התעלף. אורינה צרחה שוב.
היא הרימה את ג'ף וניסתה לזרוק אותו מהחלון.
"למה אתה כזה כבד?" מלמלה בעודה מתנשפת. לבסוף היא הצליחה לזרוק אותו וחזרה למיטתה.
ואז היא שמעה צחוק סדיסטי ומשוגע ושמעה חבטה. היא התרוממה מהמיטה אבל ג'ף, אשר אחז בסכין, דקר את אורינה והלך.
"לפחות לך היה מוות נחמד!" ג'ף צחק והלך משם. את אורינה קברו שנתיים לאחר מכן, מאחר ואיש לא בא לבדוק את שלומה מכיוון שכולם חשבו שהיא כותבת סיפורים במחשב.

-כעבור שנתיים-
אנשים הרימו את גופתה הרקובה של אורינה אל עבר ארון הקבורה, ונראה היה שהם סובלים מעט.
"זה מסריח," אחד מהם רטן.
"הי, תראה! יש כאן טלפון." אחד אחר אמר. הוא הרים את הטלפון אשר שכב על הרצפה ופתח אותו. תמונות משונות של הרייק וג'ף הרוצח נראו שם, אבל האיש משך בכתפיו וזרק את הטלפון לפח.