ארץ השדים — פנטזיה לתחרות הסיפורים

—–הסיפור מסופר בלשון זכר—–

אדרנלין זורם בעורקיי. בטני גועשת. אני נושף נשיפה חדה ומתחיל לרוץ.
אני נתקע בחומר צמיגי, לא מסוגל לנשום, אבל ממשיך להתקדם. אני לא אוותר על ההזדמנות הזאת, התכוננתי לרגע הזה כל חיי.
כל חבריי כבר היו שם, בארץ השדים. הם סיפרו לי על פיות מרושעות, יצורים אוכלי אדם, מפלצות שמשתלטות לך על הגוף. סיפרו לי על קרפדות הפלא, שמלקקים להן את הגב וזוכים בכוחות קסם, ועל הארנבים, שנותנים לך יכולת לראות את העתיד. אבל אני לא מסוגל להאמין… לא עד שאראה במו עיניי.
אני מאבד תחושת זמן, וכשאני סוף סוף יוצא, אני לא יודע אם עברו דקות או חודשים.

אני מתרסק על האדמה.
אני מתרומם לישיבה, מנקה אבק מבגדיי, מסתכל סביבי ונמלא התרגשות. מעליי, מכסים את השמיים מאות גוונים, את רובם איני יכול להגדיר מכיוון שלא ראיתי אותם מימיי. האדמה עשויה עפר, כל כך אדום וכל כך סמיך… אני מתחיל לחשוב ממה העפר הזה הגיע, ומיד מתחרט על כך. דמיונות עולים בראשי, שדים שדמם נשפך על האדמה, בני כלאיים שהרגו מאות בני אדם…
לפתע אני שומע קולות מעומעמים; "זה באמת אדם? חשבתי שכאלה קיימים רק באגדות!" הקול רועד מהתרגשות. "אני לא מאמין…" עוד כמה קולות מצטרפים ומביעים את פליאתם. הקולות מתחזקים, אבל אני לא מוצא את מקורם. ואז אני רואה. גופי נמלא פחד משתק, הוא כבר לא בשליטתי. אני קורס לישיבה.
מולי, עומדת במלוא הדרה, מפלצת… גופה דמוי חשופית ענקית בצבע אפור, נוטף דבר-מה נוזלי בצבע כחול כהה שמתערבל מול עיניי, גבשושי ומכוסה קרעי עור… אבל זה לא הדבר הנורא ביותר. שערה, אם בכלל אפשר לקרוא לו כך, מלא עכבישי ענק עם שיניים מפלצתיות ועיניים אדומות… ופניה. פניה מלאות וורידים, קרניים מבעיתות מסתלסלות מראשה ועיניה שטופות דם. אני מבין שהקולות ששמעתי לא הגיעו ממנה, הם הגיעו מהעכבישים.
"שקט, שקט" היא אומרת. קולה חזק ונמוך, קול מהפנט שמשתיק את הכל מלבדה. "וודאי שראיתם אדם לפניו. מה שמך בחורי?" אני מנסה לענות, אך לא מצליח להוציא הגה. "האם מראי הוא שמונע ממך לדבר?" היא שואלת, מחייכת חיוך מבחיל ולפתע מתחילה להתעוות כנגד עיניי. עורה מחליק, גופה קטן, והיא מקבלת צורה אנושית. כמעט.
על גבה כנפיים כה מדהימות… צבען זהוב, מעורבב בגווני השקיעה והזריחה כאחד. פניה יפהפיות, שפתיה אדומות כדובדבן, עורה הצח כמעט לבן ושערה המשיי והחלק גולש על גבה. אני נפעם מיופייה. אני בקושי מצליח לזוז, מכריח את עצמי לקום, גופי נוקשה. "א..אני…" אני לא מצליח לסיים את המשפט, והיא מחייכת. "אני יודעת מי אתה. אני יודעת מדוע באת. כה חבל… בחור כל כך יפה, מדוע היית חייב לבוא? איני רוצה לאכול אותך, אבל אני מניחה שאין לי ממש ברירה… אצטרך לעשות כמו שעשיתי לחברייך ולאנשים שהגיעו לפנייך"
"א..אבל חבריי חזרו… הם אלו שסיפרו לי על המקום הזה"
"אתה כל כך תמים… חברייך אינם חברייך, הם משרתיי. כפילים שנוצרו כדי שאף אחד לא יחשוד, כפילים שתפקידם להביא לי, לשומרת הגבול מזון, אחרת אמות"
אני מביט בעיניה ומגיע להחלטה. דמעות יורדות במורד פניי ובלב שלם אני אומר; "בשבילך אהובתי, אעשה הכל. אני מוכן למות ולהאכל בשביל שיופייך יישמר לעד"
"תודה לך, אהובי, אך כמדומני שבמקרה הזה אין צורך. אחזיר אותך לעולמך, אך לפניי כן, אתן לך מתנה אחת יחידה"
"הכל בשבילך, גבירתי" ליבי פועם במהירות וכפות ידיי מתחילות להזיע.
"קרב נא אליי, יקירי" אני הולך לעברה כמהופנט. היא מתקרבת אליי, ראשה קרב אל ראשי, אני בוחן את פניה עוד פעם אחת, ומתבונן בשפתיה הקרבות אל שפתיי. אני עוצם את עיניי, מחכה לנשיקתה, מרגיש את נשימתה הצוננת על עורי… ולפתע, כאב חד מפלח את ראשי. אני פותח עיניים במהירות, שפתייה על שפתיי מקפיאות את גופי. עיניי נפערות, איני מסוגל להתנתק, והקור מחדד את מחשבתי. חבריי לעולם לא היו כאן. אם היו, הם לא היו חוזרים. הם כנראה לא היו אמיצים מספיק בכדי לעבור את הגבול ולהגיע לנקודה זו של המסע. היא שיקרה לי. בעוד המחשבה הזו חולפת בראשי, השדה מתבוננת בעיניי בכאב, ובראשי מהדהדות מילותיה; "אף אחד לעולם לא הצליח להבין זאת… סופי קרב…" כח מסתורי מנתק אותי ממנה, מושך אותי כמו מגנט אל המקום ממנו הגעתי, שואב אותי אל תוך לג'לי וזורק אותי במהירות הבזק בחזרה לעולמי. אני מניח את ידי על שפתיי, ומרגיש דם חם זולג עליהן. אבל הוא לא שלי. אני מתחיל לבכות, מתגעגע לאהובתי השדה, ומבטיח בקול, "אני עוד אשוב אלייך"

הסוף!!!