כל מי שרשם דמות- בבקשה שיוסיף בתגובות את פריט הלחימה של הדמות שלו (ושיכתוב כמובן של איזו דמות).

מלחמת החצויים- פרק 1

22/04/2014 937 צפיות אין תגובות
כל מי שרשם דמות- בבקשה שיוסיף בתגובות את פריט הלחימה של הדמות שלו (ושיכתוב כמובן של איזו דמות).

המחנה היה ענק, גדול יותר מכל בית יתומים שהייתי בו. שטחי דשא ענקיים, המון ביתנים, נשקיות, ילדים מטיילים, אנשים עם רגלי תיש רצים… רגע מה?!. "רגלי תיש?" שאלתי בקול. דוני צחק, "את תביני הכול בעוד כמה רגעים." הוא אמר ונעץ מבטים ביד ימין שלי, כאילו מחכה לסימן כלשהו. ניסיתי לחשוב איך הגעתי לפה: דוני (חבר שלי מבית היתומים) בא אליי ואמר לי שיש לו הפתעה, הוא עצם לי את עיניי והוביל אותי, אחרי כמה דקות הוא אמר לי לפקוח את עיניי וראיתי את המחנה. "איפה אנחנו?" שאלתי את דוני, שאלה אחת מבין המיליון שהתרוצצו בראשי. "במחנה לחצויים." ענה דוני בחולמנות, עיניו עדיין מביטות בידי. "מחנה לחצויים? מה זה חצויים?" שאלתי. דוני הרים את עיניו והביט בעיניי, "חכי." אמר וחזר לנעוץ מבטים בידי. הגוף שלי קפץ, ידיי פעלו מעצמן ותפסו את הצווארון של דוני, כמעט הרמתי את הנער המבוהל. "מה זה חצויים?" דרשתי לדעת. דוני חייך ונגע בכתף שלי, תחושת עייפות חלפה בכל גופי וגרמה לי לעזוב את דוני. "חצויים הם חצי ילדים רגילים וחצי ילדי אלים." סיפר לי דוני, "אני, למשל, בנו של היפנוס ושל אימא שלי." המשיך. הראש שלי הסתובב והלב שלי פעם בחוזקה, "זה לא נכון, דוני." מלמלתי, קרסתי אל הרצפה והכול השחיר.
פקחתי את עיניי בהפתעה, הדבר הראשון שראיתי היה נער, שיערו קצוץ ובצבע בלונדיני ושורשים זהובים, עיניים בצבע טורקיז- כמו אבן חן בוהקת, גבוה, רזה-חתיך, נוגע ביד שלי ומעביר בגופי תחושה נעימה. "היי, האנה." דוני אמר, הוא עמד ליד הנער ואשמה ניכרת בעיניו, היינו בחדר לבן שלא היה בו כלום חוץ מהמיטה עליה שכבתי. "אני צריך לחזור לבית היתומים." הוסיף דוני ברוך. "ומה איתי?" שאלתי בבהלה, בית היתומים היה מקום גרוע אבל זה היה המקום היחיד שלי. "הם חושבים שאת מתה, אני צריך לחזור כי מסתבר שיש לי מאמצים." אמר דוני ועשה פרצוף חמוץ, לפני שהספקתי לפתוח את הפה, הוא חיבק אותי ונמלט החוצה. "אלוהים…" לחשתי לעצמי. "תעמדי." אמרה נערה בקול נוקשה, היא הייתה נראית טוב סה"כ, קצת מפחידה אבל- שיער שחור ארוך, עיניים חומות, עצמות לחיים גבוהות, רזה וגבוהה. "מה?" עדיין ניסיתי לעכל את העזיבה של דוני ופתאום באה נערה שדורשת ממני דברים. "תעמדי. מה לא ברור?" שאלה הנערה שוב. "לורן, תירגעי." אמר הנער והסתכל עליי. "למה אתה פה, עידו?" לורן דרשה לדעת, עיניה החומות מביטות בעידו במטרה להפחיד. "גם היא יוצאת למסע שלנו." ענה עידו בשעמום. "מסע?!" צווחתי, "אני לא יוצאת לשום מסע, עד שאני לא מבינה מה הולך פה!" המשכתי בכעס. עידו התיישב לידי וחייך, הוא הראה לי את היד שלי- סימן קלשון משולש בצבעי ים הופיע שם. "חצויים הם ילדי האלים," התחיל לספר עידו ונעמד, "ילדי אלים ובני אדם. למשל דוני, הוא בנו של היפנוס, אני בנו של זאוס," אמר ועזר לי לקום, "לפי הסימן הזה…" אמר והצביע על היד שלי, "את הבת של פוסידון." המשיך. עיכלתי הכול בשקט, חושבת ולא שואלת או אומרת כלום. "לפני המון שנים, החליטו כמה חצויים להקים את המחנה, מחנה לילדים חצויים." הסביר עידו, פתאום עמדתי באמצע המחנה, בין כל הילדים הצוחקים והרצים. "לא ממזמן גילינו שהטיטאן יאפטוס חוזר, ושהוא רוצה להשתלט על מחנה החצויים, לפגוע בחצויים ולהשתלט על האלים. המנהלים של המחנה החליטו לשלוח קבוצה שתכלא אותו מחדש, בקבוצה נכללים הילדים החזקים של המחנה, הילדים שיש להם הכי הרבה סיכוי לנצח טיטאן ענק. יצאו לקבוצה ילדים שלוחמים טוב וילדים שחושבים טוב- מוח וכוח ביחד." סיפר עידו. "ואת חלק מהקבוצה." אמרה לורן בחוסר רגש, היא שילבה ידיים לשנייה ואז שרקה. השריקה הייתה ממש חזקה, כל הילדים נעצרו והביטו בלורן, זה נמשך רק שנייה אחת ואחר כך חזר הבלגן. "מה את רוצה, לורן?" שאל קול מאחוריי. צרחתי בבהלה ונרתעתי הצידה, נערה צעירה עמדה שם. "היי," אמרה הנערה ולחצה את ידי, "אני אניס. אני בת זאוס." אמרה הנערה, שיערה חום ועיניה ירוקות, עור שזוף, היא לבושה בג'ינס ארוך, גופייה לבנה וצמידים שחורים על ידיה- היא נראתה חמודה סך הכול. "היי, אני האנה, אני…" בלעתי את רוקי במאמץ, "בת פוסידון." הצלחתי להגיד לבסוף, הסימן על היד שלי נעלם. "איזה מגניב! עשית קעקוע בסגנון אבא שלך? כזה מגניב!" אמרה אניס בהתלהבות, היא הביטה בפרק כף ידי- היה שם קעקוע קטן של הקלשון, הקלשון של פוסי… אבא. ואז נעמדו לידנו עוד 3 בנים, כל אחד מהם יותר עצבני מהשני. הראשון דווקא היה די שמח, הוא היה נמוך ממני, עיניו בצבעי להבה, שערו בצבע שחור וחיוכו שובב- "אני וויל, בן ארטמיס." אמר הנער ולחץ את ידי, הוא נראה קשוח ונחמד גם יחד. השני היה קצת פחות שמח, גם לו היה שיער שחור, עיניו בצבע אפור, הוא בגובה שלי וגופו בכללי כמו של אתלט צעיר, "האנטר, בן אתנה." אמר. האחרון היה לגמרי עגמומי, עיניו הירוקות מביטות בעצב ברצפה, התלתלים השחורים שלו מפוזרים על פניו כאילו הם איבדו את משמעות חייהם, גוון העור שלו לא היה כהה אבל גם לא בהיר, תווי פניו הביעו את האדישות שלו לכל מה שקורה. "דרייק, גם בן ארטמיס." אמר לי, הוא לא לחץ את ידי או אפילו הסתכל עליי, הוא נראה ריקני. "זאת הקבוצה שלנו." אמרה לורן. העפתי מבט אל אניס, כאילו נואשת שתסביר לי מה לעזאזל הולך פה, היא חייכה. "אני והאנה הולכות." הכריזה אניס. היא תפסה בידי ומשכה אותי אחריה לאחד הביתנים.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך