שיר של סתירות
שיר של סתירות
העולם גדול מספיק לכולם,
אבל לא כולם מספיקים לעולם
העולם טוב מספיק לכולם,
אבל לא כולם טובים מספיק בשבילו.
וכל אחד רוצה להראות שהוא כן טוב, שהוא יותר טוב.
יותר טוב משכנו, מחברו, ממשפחתו. יותר טוב בשביל העולם.
ומה אם יום אחד יימאס לו, לעולם?
לראות אנשים רבים על חנייה, רבים על עבודה, רבים על מכונה.
מה אם הוא יחליט שזה נמאס? שזה לא נחוץ?
איך הוא יגיד לנו את זה?
האם ברעידות אדמה, בהתפרצויות הר געש או בהוריקנים אדירים,
שיחסלו כל טיפה של אנושות ואנושיות בעולם.
כי חלק מלהיות אנושי, זה לריב. זה לרצות להיות יותר טוב.
מה אם העולם לא יודע זאת?
האם הוא המרושע באמת? לא מודע לטבע שלנו?
מי אמר שהכל באשמתנו?
אנחנו רק עושים מה שצריך לעשות כדי לשרוד, ויותר מזה.
כדי לחיות טוב.
אבל אי אפשר להאשים אותו.
הוא יצור חי, אבל רדום.
וברגע שהוא יתעורר, ויבין מה קרה לו,
האם הוא יפעל?
אנחנו דומים לעולם הרדום.
יצורים חיים רדומים למחצה, שפועלים לפי מה שמכתיבים לנו.
ואם יום אחד נתעורר, ונבין מה קרה לעולם,
האם אנחנו נפעל?
תגובות (5)
א. אני חושבת שהתכוונת ל'סתירות' בת'
ב. נניח שכל קיומנו הוא ריב על מי יכבס את הבגדים שלו קודם. למה שזה יהיה אכפת בכלל לעולם? למה הריבים שלנו גורמים לו 'להתעצבן' ולהתעורר?
ג. הבית האחרון… אני חושדת שכולנו בהכרה מלאה. לא מסכימה שיום אחד נצטרך להתעורר, כי אנחנו כבר ערים. פשוט לא אכפת לנו.
אז איך יכול להיות שאנחנו ערים לכל מה שקורה לעולם בגלל מה שאנחנו עשינו (זיהום אוויר, חיות נכחדות) ואפילו שיש כמה שכן מודעים לכל מה שקורה, ומנסים לעצור את זה, אנשים בעולם ממשיכים להרוס אותו. חוסר ערנות למתרחש. האי אכפתיות הזאת גורמת לנו להיות לא ערניים לכל מה שקורה בעולם.
לא כתבתי שהריבים שלנו יגרמו לעולם להתעורר ולהתעצבן, כתבתי מה היה קורה אם. זו השערה. ואני מאמינה שיום אחד העולם כן יתעורר ויבין מה עשינו לו בעקבות כל הוויכוחים האלה. גרמנו להרבה מוות וצער. יום אחד זה יימאס על מישהו, ואני חושבת שזה יימאס על העולם. (כשאני כותבת אנחנו, אני לא מתכוונת לכל אחד ואחד אני מתכוונת לאנושות בכלליות ואני מודעת שיש אנשים טובים)
חוץ מזה אני ממש שמחה שכתבת לי את הביקורת הזאת, זו הביקורת הראשונה שמישהו אי פעם כתב לי כאן (לא בטוחה אם זה טוב או רע…) ואני שמחה שתיקנת אותי והבעת את דעתך.
אני לא חושב שזה לגמרי סתירות, זה יותר האירוניה בדברים הסותרים שאנחנו עושים. הדבר היחיד שבני אדם עושים זה להצתדק, כשאנחנו באמת צריכים לפעול ולראות שאנחנו הורסים את המקום הזה, ולא רק להגיד שאנחנו נעשה.
ולפסימית מושבעת, הייתי אומר שאנחנו חצי ערים. אנחנו מודעים ולא עושים כלום, כי אנחנו לא מקשיבים ולא מבינים איך זה יזיק לנו, זה לא לגמרי נכון שלא אכפת לנו. אנשים שומעים "זיהום אוויר" ישר חושבים על זה ככותרת, לא כבעיה מזיקה.
וואו. מהמם! אני דווקא חושבת שזה כן שיר של סתירות, ואני חושבת זה ממש הגיוני (בצורה לא הגיונית *^*). ודרך אגב גם אם זה לא היה הגיוני הכתיבה ממש יפה!
חחח, תודה רבה!