קרקס השדים- חלק ב'

"אני לא מאמינה שעברו כבר שלוש שנים מאז שנעלם קארלוס" אמרה סביטה.
עזרנו בהקמת האוהל. אני אומנם הבת של המנהל אבל אבא שלי הציב לי תנאי מאוד נוקשה לגבי שהותי איתו- לא להיות נטל, זאת אומרת לעזור בהכנות ובהרכבת הקרקס ופירוקו לאחר המופעים. סביטה היתה אחת העובדות ואחת מחברותי הקרובות.
"כן.." אמרתי ומשכתי בחבל בסמן שהיא מתחה עליו את בד האוהל האדום " הפופולריות של הקרקס ללא ספק ירדה אחרי שכולם שמעו שהאריה הבוער שלנו כבר לא מופיע".
"אם המופע של היום בערב ילך כמו שצריך והנאמבר החדש יצליח יכול להיות שלא נזדקק לאריה הזה יותר"
" בואי נקווה" חייכתי.
קולות של רעש וצעקות נישמעו לפתע. "מה קורה פה?" מלמלה סביטה.
"לא יודעת-בואי נלך לברר" אמרתי ומשכתי בידה.
"אבל יש לנו עוד מלא עבודה לעשות" היא קראה אבל כבר היה מאוחר מידי כי כבר משכתי אותה הרחק מהאוהל.

כמעט כל עובדי הקרקס הצטופפו במעגל סביב משהו.
" מה קורה כאן?" שאלתי את סנג'יק- אחד העובדים.
"הביאו שדים חדשים- אתן הייתן מאמינות?!"
"חדשים?..אבל כבר שנתיים שלא היו שדים חדשים" היתפלאתי.
"את שמעת סביטה?-שדים חדשים" הסתובבתי אליה.
"שזה אומר עוד עבודה ואילוף- יאיי" היא אמרה בחוסר היתרגשות מוחלט.
היסתובבתי חזרה אל המעגל ופילסתי את דרכי בין כולם עד הגעתי למרכזו- נעמדתי ליד חבורה של עובדות.
"היי סילבי" הן אמרו לי בחיוך. הינהנתי להן.
באמצע המעגל הוצב קרון גדול וממנו אחד אחד יצאו שדים כבולים באזיקים בידיהם וברגליהם ועל צוואריהם קולרי המתכת עם החותם המסומן עליהם.
אבא שלי עמד ליד הקרון עם כמה עובדים וספר את השדים- הגיעו שישה-עשר שדים חדשים.
רובם בצורת בעלי חיים, והשאר חצי צורתם בני אדם וחצי בעלי חיים.
"רגע אחד, נישאר שם עוד מישהו" קרא אחד העובדים " היי אתה צא אחוצה".
מהאפלה ששררה בקרון יצא השד השבעה-עשר.
צורתו היתה אנושית.
מעולם לא הרגשתי רגש מסוים ליצורים סביב-בין אם הם אנושיים או לא. הם תמיד היו ניטרליים- אבל משהו בו, גרם לי… להרגיש משהו בשניה שראיתי אותו.
ההרגשה אומנם היתפוגגה מהר אבל השאירה אותי תוהה מה בדיוק היא היתה- זאת לא היתה התאהבות, ממש לא, יותר כמו רצון- רצון למשהו לא ברור.
"יואו.. תראו אותו- הוא פשוט…" אמרה אחת הבנות לידי.
"מושלם…" השלימה חברתה שגם עמדה לידי.

"כולם לחזור לעבודה !" קראה אחד הסגנים של אבי- "יהיה לכם עוד הרבה זמן להיסתכל עליהם"…
'עליהם'- שנאתי שככה היו מכנים את השדים-כאילו הם חפץ-או משרתים- נחותים יותר מאיתנו ולא יותר. לפעמים תהיתי אם העובדים פה בכלל מבינים שאותם יצורים נחותים יכולים להרוס את כל המקום בלי להיתאמץ רק אם יורידו מהם את הקולר והחותמת.
"אתה! מה השם שלך!" פנה אותו הסגן אל השד האחרון שיצא.
השד שתק. רק חצי חיוך ניגלה לשניה על פניו. הוא היה חיוור-כמעט לבן, שיערו היה שחור ופרוע, תווי פניו היו דרמתיים בצורה מהפנטת, לסת מוצקה ואצמות לחיים גבוהות. עניו היו מלוכסונות טיפה, עיין אחת צהובה והשניה בצבע השמים בשעת שקיע.
"אתה לא שומע? שאלתי מה…"
"מספיק עם זה בורן" התערב אבי "שמו לא חשוב לנו-…עכשיו יש לנו דברים חשובים יותר לעשות" הוא הפנה את מבטו אליי "סליביה!- האם הצבתם גבולות כבר?" הוא שאל בקול נוקשה.
הנדתי בראשי לשלילה. הגבולות עליהן היתכוון אבי היו גבולות שטח הקרקס, אלו לא היו סתם גבולות-יותר כמו חותמות קסם האומרות שאף שד לא יוכל להיכנס לשטח הקרקס או לצאת.
"עדין לא" אמרתי.
"ולמה?" הוא שאלה
לא עניתי. ידעתי שעכשיו הוא יכעס-הוא תמיד היה נוקשה איתי ליד העובדים שלו-יותר נוקשה ממה שהיה איתם.היתקרבתי אליו ונעמדתי מולו. השד היה קרוב אלי ומזווית העין ראיתי איך משיערו השחור מבצבצות אוזניו-אפילו לשדים שניראים אנושיים יש את מה שמסגיר את היותם שדים, אוזניים מחודדות-כמו לאלפים.
"את יודעת כמה חשובה הצבת הגבולות!.." הוא הזעיף את פניו.
"אדוני-זאת אשמתי" היתערב לפתע הסגן "אני זאת שאמרתי לביתך לעסוק תחילה בהרכבת האוהל…"
"כלל לא! בתי יודעת את סדר העדיפויות של הקרקס שלנו ובחרה בעצמה שלא לשים את הגבולות"
הפסקתי להקשיב, ידעתי שחלק מהעובדים עדין נישארו במעגל ועשיו מסתכלים עלינו. לפתע קלטתי תזוזה פתאומית וחדה מהכיון שעמד השד, ולפני שיכולתי להיתאשת הרגשתי שלשלת מתכת קרה נקרחת סביב צווארי- ניגררתי בתנופה לאחור וגבי ניצמד לגופו של השד. כולם היסתכלו עלינו והשד גרר אותי עוד יותר אחורה- "אדוני מנהל הקרקס" אמר פתאום והידק את שלשת המתחת סביב צווארי. הוא כרח את ידיו סביבי כך שלשלת האזיקים תחנוק אותי. הוא הידק את אחיזתו בצווארי ואני התחלתי להיתנשף בכבדות.
לא פחדתי-הייתי מופתעת ומשום מה גם הרגשתי עלבון.
"תועיל בטובך למחוק את החותם על הקולר שלי או שאני שאני אפרק את הצואר של הבת שלך-הוא הידק עוד יותר את אזיקיו על צוארי- הפעם זה כאב בצורה נוראית-הרגשתי כאילו צוארי מתפרק תחת כוחו הפתומי של השד.
לא יכולתי אפילו להישתעל. הבטתי לכיוונו של אבי, כולם היו מבוהלים סביבו.
כולם נעו באי נוחות-סגנו צעק כמה דברים לשד במבט מבוהל ומכולם רק הוא בלט- הוא בחליפתו האדומה ומבטו הנוקשה הביט בי נחנקת למול עניו ולא הניד עפעף.
"הרוג אותה אם אתה רוצה,אבל לא אתן לך לברוח" אמר.
—-חושך—-