שער אל המוות – פרק 32

עשר דקות עברו. חצי שעה. שעה. כבר שתיתי שלוש כוסות קולה ואכלתי שני קרואסונים (על הכסף של סיימון), וסטיבן עוד לא הגיע.
״וואו! אווי אוופח אפ איווד הווה!״ אמרתי תוך כדי לעיסת הקרואסון השלישי.
סיימון מצמץ. ״אביך יפתח אף לעבד הזה?״
״יואו, אני ארצח את הילד הזה. סליחה,״ תיקנתי את עצמי.
״הבנתי״
כעבור כמה דקות של שקט, סיימון קם. ״בואי.״
״לאן?״
״פשוט בואי.״
יצאנו מבית הקפה. הלכתי אחריו ברחובות וסמטאות עד שהגענו לבית נטוש. נכנסנו לשם והוא סגר את הדלת,ואז מלמל משהו והופיעו מדרגות. ירדנו למטה, אחר כך הוא אמר עוד משהו והגענו למנהרה נמוכה וצרה.
״איפה אנחנו?״ שאלתי.
הייתי יכולה לנחש שאנחנו בדרך למערה מהנבואה, אבל איך יכולנו ללכת בלי סטיבן? הרי בלעדיו אי אפשר היה לקחת את המפתח.
״בבקשה, אל תשאלי עכשיו. עוד מעט הכל יהיה ברור.״ אמר סיימון.
שתקתי, לא שהייתה לי ברירה. המשכנו ללכת.
היה קר וחשוך. כדור אןר קטן האיר לנו את הדרך, אבל גם הוא לא ממש עזר. סיימון הלך בכזה ביטחון כאילו זה הדבר הכי יומיומי – ללכת במערות בתוך בית נטוש ולא לשאול שאלות.
הלכנו קצת,ואז הוא אמר: ״עצרי.״
צייתתי. הוא עצם עיניים. פתאום המערה נמלתה אור לבן מסנוור, ומקור האור היה סיימון: סביבו זרחה הילה לבנה.
עיניו היו עצומות, אבל הוא כנראה הרגיש שאני מסתכלת עליו, והסביר.
״איתור אנשים,״ אמר. ״עוד תכונה של דוברי רוחות. אני מנסה לאתר את סטיבן. ולפי מה שאני רואה…. הוא כבר במערה.״
הפעם באמת הופתעתי. נראה לי שהבית הנטוש, המערה והמדרגות לא הפתיעו אותי עד כדי כך.
״מה?! אבל איך הןא יכל להגיע למערה בלי לדעת את הדרך? ולמה הוא לא חיכה לנו? או לפחות לא שלח הודעה או משהו?״
״אני לא יודע.״ ההילה סביב סיימון דעכה. עכשיו, באפלוליות, לא יכולתי לראות בבירור את פניו אבל הייתי מוכנה להישבע שהוא חייך. ״אני יודע שאת חושבת שאני אנציקלופדיה מהלכת, אבל על השאלות שלך אני לא יכול לענות. אני רק יודע שצריך למהר. לפני שסוגרי השערים יתפסו אותו.״