כמה פעמים.. עונה 2 פרק 6

לפני שאתם מתחילים לקרוא את הפרק, תלכו לפרק הקודם ותקראו את התגובה שהוספתי שם- ואת ה'רציתי להוסיף' בפרק הזה, זה חשוב לבנות שלא הבינו את החלק האחרון של הסיפור :)

נקודת מבט רותם-

התעוררתי לבוקר חמים כשרק השמיכה הלבנה והעבה מכסה את גופי העירום.
ושוב נזכרתי באירועי אמש.
האכזבה שבפניו של מתן כשהוא שמע שאני לא בהריון, אבל הוא לא התייאש.
אני יודעת שלא הייתי בעד הריון, אבל די כאב לי שלא נכנסתי להריון..
הבטתי הצידה אל כיוון הטלפון שלי ובדקתי מה השעה. 9:25 בבוקר.
הודעה שלא נקראה חיכתה לי בצג של המסך- מנתנאל?
למה הוא שלח לי הודעה?
ואיך זה שענת עוד לא התעוררה ובאה לכאן..
הבטתי הצידה לפני שאני אקרא את ההודעה והופתעתי לראות שמתן לא נמצא לידי,

נשלח בשעה 6:25

מאת: נתנאל מלון.

'בוקר טוב, או ערב טוב? אני מניח שאת לא ערה,
רק רציתי להגיד שנהניתי איתך ועם ענת אתמול- הרבה זמן לא צחקתי ככה.
אז בוקר טוב, או לילה טוב. והמשך חופשה נעימה.
נתנאל' 6:25

-'נתנאל מה עשית ער בשעה הזאת? ובוקר טוב חחח
אני וענת נהנינו איתך מאוד.
חופשה נעימה גם לך :) ' 9:28

חיוך התפשט על פניי, לא יכולתי לעצור את החיוך הזה.
סגרתי את המסך של האיפון וקמתי מהמיטה וישר לבשתי עליי בגד ים כחול ככה.
מעדיפה לא להתבלט.
שמתי מעליי שמלת חוף מעט שקופה והרשתי לעצמי לצאת למקלחת לשטוף פנים ולצחצח שיניים. ותוך כדי לעשות את הארגוני בוקר שלי.

חיפשתי בסלון הקטנטן את מתן וענת, לא היה זכר אליהם.
חייגתי אל מתן וחיכיתי שיענה לי.
אני שונאת כשהוא לא עונה לי.
יצאתי מהחדר והלכתי אל כיוון החדר של אלירן ועדי.
התגעגעתי אליהם.

דפקתי בדלת 3 דפיקות קצרות וחיכיתי לתשובה.
הדלת נפתחה ועדי הציצה מתוך פתח הדלת,
"בוקר טוב" חייכה אליי והכניסה אותי אל תוך החדר.
"בוקר טוב, ענת ומתן ברחו לי" חייכתי ויצאנו אל המרפסת.
"ענת ומתן ברחו, בערך" חייכה והצביעה על ענת שישבה במרפסת על רגליו של אלירן כשהוא מתעסק בשיער שלה ומנסה לעשות לה צמה, או יותר נכון הוא עושה לה קשרים שאחרי זה ייקח לי שבועיים לנסות להוציא לה.
"בוקר טוב יפים שלי" חייכתי אל אלירן וענת.
ענת חייכה חיוך רחב שיניים שחשף את שיניה הלבנות ואלירן רק צחק וניסה לעשות לענת צמה ישרה, והיא כל שניה זזה והתלוננה 'אתה מכאיב לי'
"איפה מתן?" שאלתי את עדי בשקט, מקווה לא לשמוע את התשובה שרציתי.
"הוא יצא למסיבה עם חברים שלו" אמרה בטון פשוט, הייתי כ"כ עצבנית ופגועה.
איך הוא פאקינג לוקח את הילדה שלי ושם אותה אצל אלירן ועדי ויוצא למסיבות עם חברים שלו!
מבלי ליידע אותי !!!
"למה?" שאלה בחיוך כשראתה ששתקתי- שתיקת אכזבה.
"ואיך היה פה?" שאלתי ללא הבנה,
"חברים שלו רצו לצאת למסיבה, וענת רצתה ללכת לבריכה אז הצעתי להם שאני אקח את ענת לבריכה כי גם ככה אני הולכת לבריכה. והם הסכימו" אמרה
"הם? מי זה הם? ומה מתן אמר?" שאלתי בשקט, מקווה לא להתחרפן.
"הוא גם הסכים, למה?" שאלה ללא הבנה.
הנדתי את ראשי לשלילה ושתקתי.
מקווה לא להתפרץ.

הכנתי לעצמי נס בחדר של אלירן ועדי , ויצאתי להתיישב בחוץ לידם.
ענת שיחקה באיפון של אלירן, ואלירן שתה נס.
עדי שתתה רק מים.
"איך ההרגשה להיות מאורסת?" שאלתי בחיוך,
היא חייכה חיוך מאושר ומובך בו זמנית.
"מרגש. התקשרתי לספר לאבא שלי" אמרה בחיוך מהוסס.
"באמת?" שאלתי בהתרגשות והרגשתי את ליבי נצבט.
אבא של עדי עזב את הבית והקים משפחה חדשה, הוא לא היה בקשר עם עדי. עד שעדי חיפשה אותו ומצאה אותו שהוא הקים משפחה חדשה.
היא הייתה פגועה ולבסוף חידשה את הקשר.
היא ואמא שלה לא בקשר טוב. היא חייה איתה אבל לא טוב.

עדי הנהנה בראשה ואני רק חשבתי על זה שרדפתי אחרי אמא שלי והיא קוראת לי שוב 'משוגעת. אני לא אמא שלך. תעזבי אותי'.
בדיוק כמו פעם.
בדיוק כמו שחטפתי זעזוע כשהיא לא רצתה אותי כשהייתי בהריון, בדיוק אותו דבר עכשיו.
כשגיליתי שאני בהריון , וגם אמא שלי גילתה.
היא הרביצה לי.
קיללה אותי.
אני לא יודעת איך אחרי כל זה אני עדיין רוצה את הדבר הזה 'אמא'.
אבל זה לא משנה כמה אני אזכר בדברים הרעים שהיא עשתה לי, עדיין אני רוצה את הדבר הזה 'אמא'.

"אני רוצה כבר ילדים" אמרה בחיוך מאושר והביטה על ענת.
חייכתי חיוך קטן והבטתי עליה בחזרה.
"זה יבוא. תאמיני לי" חייכתי, לא יודעת איך להגיב כשגם אני יכולה בכל רגע להתעבר.
להיות אמא. עוד פעם.
"איך זה היה להיות בהריון?" שאלה בהתעניינות. היא שאלה את זה הרבה.
לא רציתי להגיד לה שזה היה לי סיוט.
פשוט חייכתי ועניתי כמו תמיד "כמו כל הריון. פעם כיף, פעם מעייף".
נותנת לה תקוות.
"מתן לא רוצה איזה תינוק?" שאלה וסימנה לי לראות איך אלירן משחק עם ענת באיפון שלו.
"הוא רוצה. אבל לא תמיד זה מתאים" הסברתי.
"לא מתאים?" שאלה ללא הבנה, היא היחידה שאני משתפת. חוץ ממיילי.
"עשינו הסכם" צחקתי מרוב הטיפשות.
"לא משתמשים בגלולות וכל אלה. ואם נקלטים- נקלטים. אם לא, אז לא." הסברתי.
"וממתי ההסכם הזה?" צחקה, מופתעת מזה שלא סיפרתי לה.
"מאז שבאנו לכאן. וזה לא הצליח. קיבלתי מחזור ומתן כבר חשב שאני בהריון" הסברתי בשקט. מבואסת מהאכזבה שהייתה על פניו.
"מפחיד.." מלמלה וחשבה על זה לעומק.
"הוא כ"כ מוכן להיות אבא" חייכתי והבטתי על אלירן, יודעת שאני מדברת על מתן.
הבעיה שמתן הוא עדיין ילד.
הוא שם פה את ענת מבלי להגיד לי ! !!
איך הוא רוצה ילד? כשהוא מתנהג כמו ילד?

הלכנו לבריכה ואני וענת אחריי שעתיים התייאשנו והלכנו לים.
אלירן ועדי נשארו בבריכה, משתזפים ושותים.
ענת ואני נכנסנו לים, ממתן לא שמעתי.
"אמא תראי!! יש פה דגים!" אמרה בהתרגשות וקפצה בכל פעם כשדג ניסה לגעת בה.
"נכון, הם מדגדגים אותך?" שאלתי בחיוך , היא הנהנה בראשה ויצאה מהמים ושוב חזרה.
"רוצה לצלול איתם?" שאלתי, היא הנידה את ראשה לשלילה.
"אני מפחדת. זה הבית שלהם. ואני, זה לא" אמרה בקול מפוחד.
את הפחד היא קיבלה ממני..
"זה לא מפחיד." אמרתי, למרות שפחדתי.
"לא?" שאלה בחשש.
"לא. זה הבית שלהם- נכון. אבל אם את לא פוגעת בהם, הם לא עושים כלום.
הם דווקא ישמחו לראות ילדה קטנה וחמודה" חייכתי.
היא השתכנעה והלכנו אל האזור של הצלילה וחיכיתי בתור לשלם בשביל שענת תוכל לצלול עם חליפת צלילה- משהו רשמי חחחח.

"אמא מי נכנס איתי?" שאלה ללא הבנה, "המדריך, הוא יעשה לך הדרכה" חייכתי.
"והוא יעזוב אותי לבד?" שאלה והרימה את גבתה, כפרה שלי !!
"לא. הוא יישאר איתך, ויסביר לך ויראה לך דגים יפים" חייכתי.
"בא לי!!" קראה בהתרגשות.
חייכתי והתקשרתי שוב אל מתן, מחכה שיענה לי, שיבוא לצלצול ביחד עם ענת, שאני לא אשלח אותה לבד, כי אני לא הולכת לצלול.
כשהמדריך התפנה אלינו הגיעה איתו עוד מדריכה
"יש איתנו עוד מישהו, נעשה הדרכה ונלך ביחד" אמר והסביר בינתיים לענת מה צריך לעשות, איך לנשום, איך לשחרר אוזניים סתומות.
הוא נתן לה בגד להתלבש ולקחתי את ענת והלבשתי אותה בחליפת צלילה.
חזרנו לאזור של ההדרכה וראיתי את נתנאל יושב שם. הוא עוקב אחריי?!
"רותם? ענת? אני אחשוב שאתן עוקבות אחריי" אמר בפרצוף מופתע.
"גם אני חשבתי על זה" חייכתי."מה אתה עושה כאן?" ענת שאלה
"אני בא לצלול, אבל אני מחכה למישהי שאמורה להיות פה!" אמר והצביע על ענת.
"אנחנו חיכינו לך לפניי" צחקתי.
המדריך הסביר שוב והגיע הזמן ללכת.
המדריך עזר לענת לסחוב את הבקבוקי חמצן הכבדים, רגע לפני שצילמתי את ענת והצטלמתי איתה גם ביחד, וגם נתנאל איתנו ואיתה.

"אתה שומר לי עליה. נכון? זה לא מפחיד. זה בסך הכל צלילה בתוך המים. ואתה תעזור לה לשחות, היא יודעת לשחות. ותסתכל עליה תמיד! תבדוק שהיא נושמת! ושהכל טוב איתה!" אמרתי בלחץ לנתנאל, הוא רק חייך והרגיע אותי.
"אבל אתה תשגיח עליה, נכון?" שאלתי, הוא הנהן בראשו.
ענת ונתנאל נכנסו לים ביחד עם המדריכים המנוסים ואני צילמתי סרטון וידיאו אפילו. וגם תמונות רגילות.
עד שהם נעלמים מתחת למים….

הטלפון שלי צלצל. הייתי בלחץ וגם הייתי עצבנית.
בלחץ בגלל שענת לא לידי, אלא- מתחת למצולות המים.
ומתן החליט שבא לו לצאת..
אני לא יודעת למה אני כועסת.. הרי ענת היא הבת שלי, לא שלו.
הוא לא צריך לדאוג לה.

"רותם" שמעתי את הקול של מתן מבעד לטלפון
-"מה" עניתי בייבוש. נותנת לו את ההרגשה שאני כועסת עליו.
"התקשרת אליי" ענה.
-"כן. שכחתי" אמרתי בלי שום נימה בקולי.
"מ-ממ. בסדר." ענה
שתקתי.
"איפה את?" שאל.
-"בים" הסברתי בפשטות.
"אני יותר מאוחר אבוא למלון, אם תהיו עדיין בים, אני אבוא" אמר
-"אנחנו מסתדרות כאן לבד" אמרתי בייבוש.
"א-אוקי?" ענה, מופתע מהדיבור שלי.
-"אני צריכה ללכת" אמרתי, לא מספרת לו למה אני כועסת עליו.
"את כועסת?" שאל
-"כן" עניתי.
"למה?" שאל
-"למה?! כי אתה לא הודעת לי לאן אתה הולך! שמת את ענת אצל אלירן ועדי ופשוט הלכת?! לא חשבת להודיע לי שאתה יוצא עם חברים!?" אמרתי בכעס.
"ישנת! לא רציתי להעיר אותך!" ענה
-"אז שולחים הודעה!" כעסתי
"סיימת לצעוק?!" צעק עליי בחזרה.
-"לא!" אמרתי וניתקתי את השיחה.

חצי שעה עברה וענת ונתנאל עוד חזרו.
אמרו לי שהצלילה היא ארוכה. לא חשבתי שעד כדי כך.
התיישבתי בחוף ים ותפסתי מעט צבע, מחכה להם שיצאו מהים.
"מה יפה כמוך עושה פה לבד?" שמעתי קול מאחוריי, זה היה נער בסביבות גיל 18 לחייו.
חיי את החיים לפני המחוייבות לצבא.
"מתעלמת מילדים כמוך" עניתי בחוצפה ולא התייחסתי אליו.
מתעניינת בהודעות שג'ייסון שלח לי.
הוא הגיב על התמונות של ענת בים. בצלילה.

מאת: ג'ייסון.
'אז הילד הזה צולל איתה במקומך? תגידי לנסיכה שלי שתהנה' 14:34. איך הזמן עובר.
-'כן אתה מכיר אותי. אני פחדנית' 14:35

"פש. הכנסת חזק" צחק הנער.
התעלמתי ממנו שוב.

"קשה, הא?" שאל והתיישב לידי, בדיוק ענת יצאה מהמים.
קמתי מהאבנים הלא נעימות, בערך כמו חול. שניהם לא נעימים.

צילמתי אותה יוצאת מהמים ותיעדתי הכל לג'ייסון- שמעביר הכל לאמא שלו ואבא שלו.
"מי יפה של אמא? נהנת?" קפצתי על ענת במלא שאלות וחיבקתי אותה חזק.
המדריך הוריד לה את המסיכה מהפנים ואת בלוני החמצן ונתן לי להיות רק עם ענת.
הורדתי לה את החליפה הצמודה והיא נשארה רק עם בגד ים תורכיז.
התיישבנו על שפת הים וחיבקתי אותה חזק. היא סיפרה לי על זה שהיא ראתה דגים, וביניהם דג חרב וגם דג אבונפחה.
"נהנית?" שאלתי, היא הנהנה בראשה ונישקה את הלחי שלי.
הרגשתי יד נוגעת בכתף שלי.
שרף לי.
נשרפתי מהשמש….
"הנה הנסיכות" צחק נתנאל, הוא התיישב לידינו ונתן לענת כיף.
"איך ענת הייתה?" שאלתי בחיוך והודיתי לו בחיוך שהחזיר לי את ענת שלמה.
"מצוינת. היא יכולה להיות צוללנית" חייך והוסיף "נשרפת"
"כן, חיכיתי בשמש. רעיון גרוע" צחקתי.
ענת ישבה בשקט ואכלה גלידה. הצעתי גם לנתנאל גלידה, אבל הוא חייך בסלידה, לא רצה.
"אתן חוזרות למלון?" שאל, "לא יודעת, אין בשביל מה לחזור" צחקתי.
"תכלס" ענה
"מה עשית ער ב6?" שאלתי ללא הבנה, הוא רק חייך את החיוך המיוחד שלו ושתק.
"אתה ישנת בכלל?" שאלתי ללא הבנה
"לא, יצאנו כל החברים למסיבות בבוקר, ואני פרשתי לים" הסביר
"ומצאת אותנו" צחקתי,
"אתן מצאתן אותי" ענה בחיוך רחב.
שתקתי בחיבה וחיכיתי שהמבוכה תעבור מעצמה.

חזרנו למלון והשעה כבר 16:24, הלכנו ישר לחדר אוכל.
נתנאל ברח לישון ואני וענת טחנו בחדר אוכל.
"אמא בא לי עוד סלט בבקשה" אמרה ענת באנגלית.
"איזה סלט?" שאלתי כי יש פה הרבה סלט.
"סלט חסה ועגבניות" חייכה חיוך קטן והוסיפה "זה בריא".
אנשים שישבו לידנו הסתכלו וניסו להבין מה אני וענת מדברות, למרות שאנחנו מדברות אנגלית- שפה שכולם מבינים.
השיחות שלנו מתנהלות באנגלית. זה טוב.

"הנה אתן" הרגשתי נשיקה על קודקוד ראשי. התעלמתי ממתן.
ענת לעומתי דיברה איתו וסיפרה לו על הצלילה, היא חפרה לו על הצלילה.
"היה לי כיף" חייכה כשמתן שאל אותה אם היא נהנתה.

עלינו לחדר כשאני ומתן לא מתקשרים כ"כ.
ענת נכנסה להתקלח ואני ישבתי בסלון מדברת בטלפון.
מחכה שהיא תסיים להתקלח וככה אני יוכל להיכנס להתקלח.

כאב לי שדיברתי עם חברה מהלימודים ולא עם המשפחה שלי.
כל פעם שניסיתי להתקרב למשפחה שלי פשוט זה ייצר ריחוק.
הם לא היו פה איתי…
"רותם" שמעתי את מתן קורא לי,
התעלמתי ממנו והמשכתי לדבר עם חברה שלי מהלימודים בטלפון- וכמובן שאנחנו מדברות רק על לימודים.

ענת סיימה להתקלח ואני ישר נכנסתי אחריה, מסיימת לדבר בטלפון, משאירה את מתן מחוץ ללב שלי.

כשיצאתי מהמקלחת, אחרי הרבה מחשבות לא הופתעתי לגלות את ענת ישנה במיטה שלה בעוד שמתן נמצא באיפון שלי.
"זה הסיפור? הולכת ומדברת עם נתנאל הזה?" שאל מתן בכעס.
"מה הקשר!?" שאלתי בכעס
"לילה טוב? בוקר טוב? מה אתם ביחד? הוא חבר שלך?" שאל בכעס
"לא חברים! הוא בסך הכל היה איתנו! מה שאתה לא עשית!" כעסתי
"הולכים לצלילה ביחד?! תכף תגידי שזה לא היה בכוונה! ובמקרה נפגשתם!" כעס
"פגשתי אותו שם! ולמה מי אתה שאני אביא לך דין וחשבון?!" כעסתי
"אני הבעל שלך! את לא צריכה ללכת ולדבר עם אחרים! כשאני כאן! מה את יוצאת ומדברת איתם! זה הוא הכניס לך את השטויות האלה?! שאת צעירה ! שאת לא צריכה ילדים!" כעס
"זה לא קשור!!" צעקתי עליו.
"מה כן קשור אליך! כלום לא קשור אלייך!! כל דבר אצלך הוא מורכב ! פאקינג הכל קשה ומסובך! מתי תביני שהחיים שלי הם לא משחק! לא רוצה ילדים! יאלה ביי! לא מתאים לנו הקשר הזה!? אז תשחררי ממני!" צעק עליי.
"תפסיק כבר לצעוק עליי! תפסיק לחשוב שהכל אני עושה בכוונה! ושוב פעם חוזרים אל אותה נקודה! תפסיק לחשוב שהכל זה באשמתי! תפסיק לחשוב שאני זאת שעושה הכל קשה! אתה זה שיוצא עם חברים שלך ! אני לא ! אני זאת שנשארת כאן! וכל זה כי פאקינג החיים שלי באו מהר מידי! הכל קרה מהר! בגיל 16 הייתי כבר עם תינוקת! בגיל 21 כבר הייתי נשואה! בגיל 17 גידלתי לבד את הילדה שלי ! בלי משפחה! בלי חברים! ואני ילדה בת 22!! בלי חברים! בלי משפחה ! בלי שום דבר שהוא רק שלי !" כעסתי עליו
"תפסיקי כבר עם הסיפור הזה ! את כבר בת 22 את אישה ! את לא ילדה ! ולא נערה !" צעק עליי
"אני לא רוצה ילדים! אני לא יכולה להביא ילדים!" צעקתי.
"מה לא יכולה!" צעק
שכחתי שכבר ענת נמצאת פה.
"כי אני לא רוצה להיכנס להריון! קשה לי" בכיתי.
"מה קשה?!" שאל ללא הבנה, נכנע לדמעות שלי.
"אני מפחדת שהתינוק לא ייצא בסדר. אני לא בסדר. התינוק שלנו לא יהיה בסדר" בכיתי.
"הרופא לא אמר שום דבר על 'לא בסדר' מה את בדיוק אומרת?!" שאל שוב
"אני מפחדת לקבל דיכאון לידה. אני הייתי קרובה לזה" בכיתי שוב.
מתרחקת מהמגע שלו.
הוא שתק.
"ומה הסיכוי שזה יקרה?" שאל
"כל עוד שאני לא שלמה עם עצמי. תעזוב אותי ותעוף ממני! אני חוזרת מחר עם ענת הביתה, לא רוצה להיות איתך" אמרתי בכעס ועזבתי אותו.
נכנסת לחדר שבו ענת ישנה ומתכרבלת איתה ביחד.
הדבר היחידי שהוא שלי.
הדבר היחידי שאיתי.