never asy never- פרק 2

never say never- פרק 2
"את בסדר?" שאל בפרצוף מודאג.
"כן כן, נראה לי…" לחשתי. לא הייתה מסוגלת לעזוב את גופו. נצמדתי אליו חזק, והוא אחז בי כאילו לעולם לא מתכוון לשחרר.
"אני גר ממש בהמשך הרחוב. את רוצה שאחזיר אותך ההביתה או שאת מעדיפה לבוא אליי?" שאל.
אני די בטוחה שידעתי מה התשובה שהוא רוצה שאבחר בה, לכן הוא חייך כאשר ביקשתי שנלך אליו.
תמיד אהבתי את החיוך שלו. איכשהו זה עודד אותי, בכל פעם.
לא רציתי להיפרז מאחיזתו. עדיין הייתי בידיו, בטוחה. הוא המשיך לסחוב אותי על ידוי, כאילו קרא את מחשבותיי.
"ההורים שלך לא יכעסו אם תביא חברה הביתה בשעה מאוחרת כל כך?"
"אמא שלי דיילת אוויר ולכן היא לא נמצאת בבית הרבה, וגם היום לא… אבא שלי בנסיעת עסקים, מחוץ לעיר ואחי הקטן ישן אצל בני הדודים שלנו היום. אז יהיה לנו בית ריק."
"וואו לא ידעתי שלרוב אתה צריך לשמור על אחיך הקטן…"
טום גיחך.
"מה כל כך מצחיק?" שאלתי, וצחקתי גם לנוכח החיוך שלו.
"זה…" הוא הסביר.
לקחו לי כמה שניות כדי להבין למה הוא התכוון.
"אתה חמוד טום." אמרתי והדבקתי נשיקה ללחיו.
"גם את ג'ני. גם את." סינן.
חייכתי. לא ידעתי שהוא כל כך נחמד. את האמת, אף פעם לא יצא לי להכיר אותו לעומק, ודי שמחתי שקיבלתי הזדמנות. אף פעם לא חשבתי עלוי כעל מעבר ל"ידיד". אני חושבת שזה מתחיל להשתנות.
"הנה, הגענו." נעמדנו אל מול אחוזה די גדולה, ענקית אפשר לומר.
"וואו." שיפשפתי את עיני כדי לוודא שאני רואה טוב.
"אני יודע, אני יודע. עם כמה שאני אוהב את ההורים שלי, הם טיפה שחצניים… לא הייתה לי בעיה לגור בדירה נוחה, אבל כנראה שהם פשוט רוצים לחזור לבית גדול, ומרווח שיזכיר להם את העובדה שיש תגמול לעבודה הקשה שלהם…" הסביר לי.
הוא הניח אותי בעדינות על המדרכה ליד השער המפואר. לפני שהספקתי לעשות צעד אחד צרחתי מכאב.
"ג'ני?? מה קרה??" דאגה התגלתה במהרה על פניו של טום.
"יש לך חתך ברגל!"
הוא הרים אותי אל ידיו ועברנו דרך השער המפואר.
כעבור דקה הגענו אל דלת הבית. לא היה לי כל כך זמן להתבונן בבית. הוא הניח אותי על הספה בעדינות.
"חכי כאן" ביקש
גילגלתי עיניים וחייכתי.
"אה נכון… אין לך ממש ברירה." צחק
כעבור כמה שניות הוא חזר עם ערכת "עזרה ראשונה".
"אני לא חושב שיש צורך בתפרים, רק חבישה."
הוא עטף בעדינות ובמיומנות את החתך.
"להביא לך משהו?"
"לא זה בסדר, בוא שב." הנחתי את ידי על מקום קרוב אליי, על הספה והוא התיישב.
הנחתי את ראשי על כתפו ועצמתי את עיני. לפתע הרגשתי נשיקה רטובה וריח של כלב. פתחתי את עיני.
"שלום גם לך!" ליטפתי את ראשו (של הכלב לא של טום חחח).
"איך קוראים לך?" שאלתי את טום.
"קוראים לו בוב. והצלנו אותו מבית מחסה, הוא היה מוימד להמתה, יש לנו עוד שבעה, החצר שלהם מאחור."
"אווו" חיבקתי את הכלב. "גם לנו יש שלושה כלבים. בבית" סיפרתי לטום.
הוא חייך. התבוננתי בעיניו הירוקות. בפניו עדינות, ועם זאת… גבריות. העברתי את אצבעותי בשיערו השחור המתולתל.
"את לא רוצה שאחזיר אותך הביתה?" שאל.
"לא…" לחשתי. "אני מעדיפה לישון כאן, אם אפשר." בקשתי.
"אין בעיה."
כרכתי את ידיו מסביב לצווארו והוא סחב אותי במעלה המדרגות.
נכנסנו לחדר.
"זה החדר של אחותי, היא בצבא. את יכולה לקחת לך פיג'מה מהארון ששם. לילה טוב ג'ני." הוא יצא מהחדר ואני נשענתי על הדלת, נופלת באיטיות לישיבה, בעוד גבי מחליק אל נגד הדלת.
"לילה מטורף."
החלפתי לפיג'מה ונכנסתי למיטה. סימסתי לאליס 'אם מישהו שואל, אני ישנה אצלך היום! פרטים מחר. לילה'
הלכתי לישון.