ילדי האלים | פרק 4 חלק א'-'מערה של קיקלופ.'

מייקל.

כולם ישנים חוץ ממני ומאביעד.
אביעד ער בגלל שהוא חושב שיש סיכוי שיעופו עוד פעם סלעים.
אני ממש מודאג מקטיה, אם אבא שלה הוא פאן, אולי היא תיהיה מרוכזת בו יותר מאשר בחבריה? בי?
לא, עדיף להשאיר את הבחירה לה. היא נתנה לי לצאת למסע, היא מנהיגה אותו. מעניין אותי, מי היו שלושת החצויים הקודמים…
ושוב, עדיף להתרכז בשאר הדברים ובשאלות יותר חשבות כמו: האם כוחותיי יפעלו בים המפלצות? האם נצליח במשימה?
"היי אולי תישן?" שאל אותי אביעד וקטע את מחשבותיי "אני אגיד לך אם יקרה משהו."  
"בטח," אמרתי "אולי זה באמת יעזור לי."
"היי, דומינו?" פניתי לדומינו.
"כן בוס?" אמר דומינו.
"תעיר אותי," אמרתי "אם יקרה משהו, טוב?" 
"בטח בוס!" ענה דומינו בצהלה.
נשכבתי על גבו של דומינו ונירדמתי. ראיתי בחלום סופה, וספינה עגונת בלב הסופה.
היו בספינה חיילים זומבים, החיילים לבשו מדים, הם כנראה היו ממלחמת עולם הראשונה.
החיילים לא עשו כלום, פשוט חיכו.
זרועות ענקיות של דיונון בצבעי אש טיפסו על הסיפון.
חלק מהחיילים נפלו לסערה, הזרועות טיליטלו את הספינה.
פה ענק עם כמה מאות שניים עלה לפני הסערה.
הפה החל לבלוע כמה חיילים ונעלם. הסופה המשיכה לנשוב בחוזקה אבל לא נראה שום סימן לדיונון הענק…
התנערתי מהחלום ברגע שכנף שחורה  פגעה בראשי.
"דומינו."  אמרתי לפגסוס בקול ישנוני.  
"סליחה בוס!" אמר דומינו "אבל עוד כמה מאות קילומטרים אנחנו מגיעים!"
"בסדר." השבתי.
הבטתי סביבי, כולם היו ערים ובאמת באופק ראיתי אי.  
"רגע," אמרתי "כבר נכנסנו לים המפלצות?"
"כן!" ענתה קטיה "ו-…לא משנה."
"בסדר!" אמר אריק "שניכם תתקדמו לאי ותבדקו אם יש סימני חיים על פניו!"
"רגע אחד!" אמרתי "אלו רק 3 פנינות! ואנחנו 10 חצויים! איך יועילו לנו 3 פנינות?"
"אני שמחה ששאלת," ענתה ליה "יש לי 32 זרעים, שלוש טיפות, ואתה חושב על המקום שהיית רוצה להיות בו ואתה מגיע לשם."
"אוקיי!" השבתי "אני וקטיה נלך לבדוק את האי!"
שני הסוסים צללו במהירות לכיוון האי, נחתנו על החול הרך.
ירדתי מדומינו וחיפשתי סימני חיים על האי.
"יש כאן מערה." אמרה קטיה.
"בואי," אמרתי "נבדוק אותה."
אני וקטיה התגנבנו ליד המערה ושמענו קולות דיבור.
הצצתי פנימה וראיתי קיקלופ ענקי מדבר לעצמו.
הקיקלופ יצא מהמערה, כנראה לצוד, קטיה ואני נכנסנו למערה.
זאת הייתה מערת נטיפים מדהימה שבה הייתה תיבה אחת גדולה.
פתחתי את התיבה וראיתי שיש שם פנינה.
לא האמנתי למזלנו הטוב, ולפתע שמעתי קול צעדים.
הקיקלופ חוזר.
רציתי לקחת את הפנינה אבל קטיה משכה אותי החוצה.
עליתי על דומינו וקטיה עלתה על וויסט, הסוסים המריאו אל הקבוצה שלנו.
"חדשות טובות!" פתחה קטיה "יש כאן איזה קיקלופ אחד! יש לו פנינה אחת! והיא בתיבה!"
"יופי," אמרה דניאל " כדאי להתפצל. אז שלושה ילכו לדודה ק׳, שלושה ישארו כאן ויחקרו את האיזור וארבעה אחרים ילחמו בקיקלופ הזה."
"רעיון מעולה!" ענה אייזק.
"באמת לא תזיק לדרקון שלי קצת מנוחה!" אמר אביעד בכעס.
"היי בוס!" אמר דומינו "אנחנו נוחתים?"
"בטח," אמרתי לדומינו ואז פניתי לקטיה "קדימה קטיה, נוחתים!"
בזמן שאני ודומינו נוחתים על החול, וויסט החל להשוויץ בכל מני פעלולים משונים.
קטיה מתחילה לחטוף בחילה.
כשהם נחתו סוף סוף על החוף ראינו שעוגנת שם בנחת ספינת מלחמה.
הספינה הזאת לא הייתה כמו בחלום שלי, הספינה הזאת הייתה ישנה יותר וחסרת חיים.
"טוב," פתח אביעד "קטיה אייזק ואריק ילכו אל דודה ק׳, קריסטינה, אני ודניאל נלך לקיקלופ שכא-"
"אין סיכוי!" קטעתי אותו "אני יוצא לקיקלופ!"
"לי אין בעיה להישאר," אמרה קריסטינה "נמאס לי להילחם. תלך במקומי."
קטיה לקחה איתה את וויסט ואני לקחתי איתי את דומינו.
אני עומד להילחם מול קיקלופ.