אני?

תמיד אומרים בסרטים שאלו שקוראים ספרים יהיו משהו חשוב, כלום לא מבטיח את זה.
תמיד חשבו שבני נוער סובלים עם הם מתרחקים, אולי הם רוצים קצת שקט?
תמיד רוצים את הכי טוב, הכי מושלם ומותחים ביקורת על אלו שלא.
תמיד רוצים הכרה במה שעושים, לא תמיד זה בא- לפעמים גם לא בא בכלל.

לרוב אני בוכה כשאף אחד לא מסתכל וככה אני חזקה.
אני תמיד כותבת סיפורים בדף- לא מעיזה לספר במילים.
תמיד מחקה למשהו קסום- הוא אף פעם לא יגיע.

חלומות נמוגים אחד אחרי השני,
במוחי חולף עתיד שרציתי לעצמי אך הענקתי אותו לאחת הדמויות שלי,
העולמות שבראשי מעטים מידי והדמויות שצצות ברגע רבות מידי,
הניסיון לעשות משהו מיוחד כושל- חוזרת לעצמי. לשקט ולסבל שלי.

לפעמים אני..
עוצמת עיניים,
סותמת אוזניים,
לא מדברת,
לא מתקשרת,
לא בוכה,
לא צוחקת,
הופכת לכדור,
מתנתקת מהעולם
ורק פעם אחד, רק פעם אחת
אני הגיבורה של הסיפור. נדוש ככל שיהיה.
בלי מסרים,
בלי מקוריות,
בלי מסטורין ומשהו ברור.
בלי השמש שתזרח כל הזמן,
בלי ארבעת הירחים שזורחים במה שנוטר.
בלי הכוכבים שמעניקים מעט אור,
בלי הצמחים שמעניקים אופי לכל איזור,
בלי מזג אוויר משתנה
ובלי מישהו אחר.

בלי מישהו אחר שצריך לרצות,
רק את עצמי לרצות.

בלי לתת פיסות מהנשמה,
לחבר הכל לכדי מקלה!

עם שגיאות כתיב גדולות ככל שיהיה,
ואף אחד אותי לא יתקן!

ורווח וסימני פיסוק בלי סוף ובלי קשר…

אבל אז, אני חוזרת למציאות.
אני פוקחת עיניים,
פוקחת אוזניים,
מדברת, מתקשרת.
בוכה בשקט וצוחקת בקול,
מתיישרת חזרה וחוזרת לעולם.

ועכשיו,
אני כבר בקושי מפרסמת.
רק מפעם לפעם,
אך הרוב נשאר באפלה.