נער העטים

גיא התיישב להכין את שיעוריו במתמטיקה שניתנו ע"י המורה הכי מעצבנת בעולם, זאת שהחליטה לתת שיעורים אחרי מבחן ארוך במיוחד. למבחן הוא התכונן מצוין, רק בעיה אחת הייתה: לא היה לו עט, ואפילו זה לא מדויק. היו לו אינספור עטים, ואינספור שטויות אחרות שהלכו לאיבוד ונקנו מחדש בגלל הרגל מטופש של עצלנות נטו להרים דברים שנפלו. ההרגל היה כל כך מזוהה עמו, שנהגו להתבדח עמו שהוא לא יכול להרים כוסית בחגים.
אבל לעזאזל עם הכוסית, יש לו שיעורים במתמטיקה, וצצה לו אותה הבעיה. לבעיה נמצא פתרון, בזמן המבחן ישבה ליד גיא דיאנה, שהחליטה ברוב רחמנותה להביא לו את אחד מהעטים מהקולקציה שלה. העטים שלה לא היו רגילים, הם היו יקרים ונאספו ממקומות שונים ברחבי העולם. גיא נורא התפלא כשהיא הביאה לו עט יקר עם אבני סווארובסקי ורודות בתוכו, בפעם האחרונה כשהיא הלוותה עט לחברתה והיא איבדה אותו שמה השתנה מ"קארישקה שלי" לסתם "קארין". עוד עובדה שמאוד הפתיעה אותו היא שהיא שכחה לבקש אותו חזרה בסוף השיעור, זה גרם לו לאהוב אותה יותר, זה שעל חברותיה היא לא סומכת ועליו, יצור מבולגן וחסר אחריות כן.
לאחר כמה דקות של פתרון השיעורים בעט הוורוד ידיו המרושלות הפילו את כלי הכתיבה לרצפה. בין הפעמים היחידות בחייו הוא נאלץ להרים את השטויות שהפיל, ומשום שלכופף את הגב זו עבודה קשה מדי החל לנסות להרימו באמצעות רגליו היחפות והמלוכלכות. אך אבוי! המבצע נכשל, והעט נפל לשכנים דרך חור ברצפת החדר שהתקיים עוד כשנקנתה הדירה ואבא אמר שיטפל בזה בהקדם האפשרי.
אתם יכולים לדמיין את האנחה הכבדה שפלט ביחד עם ה"פוקר פייס" שעשה. מן הסתם הוא ירד במהירות אל דלת השכנים ואם להאמין לפתק המקומט על הדלת הם יצאו לחופשה ולא יהיו בשבועיים הקרובים. "לכו לקיביני-שתיני!" צעק מתוך הרגל, בגלל כל הפעמים שאמו הענישה אותו שהוא מודל חיקוי רע לאחיו הקטן עם כל הקללות שלו.
הוא הבין שיש לו יותר מזל משכל כאשר ראה שהידית היא כמו הידיות בבתי המלון, אפשר לפתוח אותן בעזרת כרטיס אשראי. 'אם אני אצטרך להסביר משהו למשטרה, זה למען האהבה' הרגיע את עצמו והשיג כרטיס מועדון של שופרסל.
הכרטיס הועבר והדלת נפתחה, הוא סגר בעדינות את הדלת לאחר שנכנס ויצא במסע חיפושים לאחר העט האבוד. גיא ידע שהעט נמצא בחדר ההורים, זאת בזכות החור שגרם לו לקלל את חוש השמיעה שלו, תרתי משמע. הוא נכנס לחדר ההורים ומצא שהחתול המניאק שלהם שוכב עליו ומגרגר בהנאה, חתול בר כלשהו שמביא יותר שריטות מאהבה, מתנה מקסימה באלף דולר מדודה עשירה כלשהי. החתול לא איבד אף רגע ומרוב "מיאו" לא שמעו את החתול. החיה שלפה ציפורני פרדי- קרוגר והחלה לזמום מזימות.
'שמנת, חתולים אוהבים שמנת' חשב גיא בעודו רץ ,מוציא מיכל של שמנת חמוצה ומגיש לחתול. העט נלקח בגאווה וגיא סגר אחריו את הדלת כאילו לא אירע דבר.
הוא עלה במדרגות ולפתע עצרה אותו שולה, השכנה הזקנה עם האלצהיימר "היי גיא, אני יכולה לקבל את העט לרגע? אני אחתום על חבילה שקיבלתי ואחזיר", גיא ענה בחיוב.
עם תחושת בטן רעה עלה גיא בחזרה לדירתו וחזר לשולה כעבור 5 דקות "אני יכול לקבל את העט חזרה?" לאחר שיחה קצרה התברר שהעט אצל השליח. גיא הספיק לראות את רכבו ולאחר ספרינט רציני קפץ על הידיות בדרכו ליעד הבא. האדרנלין זרם בעורקיו, מסע שכזה בגלל הרגל מטופש, בגלל שהתעצל להרים עט כל פעם מחדש. הוא חשב על זה לרגע, שעטים ושטויות קטנות הם לא הדברים היחידים שהפיל 'לפעמים אני מפיל דברים ואין לי כוח להרים אותם: עטים, תקוות, וגם חלומות'.
גיא הספיק לוותר על חלומו להיות שחקן כדורסל, הוא הגיע לליגה הגבוהה והיו להם משחקים ואימונים בלי סוף שפגעו בלימודים שלו והוא נאלץ לבחור בין השניים, בלב שלו חלומו היה להיות שחקן מקצועי, גם אם זה אומר להיות עשיר בגיל צעיר ולחיות בגיל 30 מתחת לגשר. היה קל יותר להפיל את התקוות והחלומות ולא להרים עוד לעולם, לתת לזה ללכת לאיבוד. הרי אמא אמרה וגם המורים שזה בסך הכל תחביב מטופש, ושתלמיד מוכשר כמוהו צריך לפתח קריירה אמתית ומבטיחה.
אם לדרג לפי עטים את הדברים שהפיל, הכדורסל הוא עט משובץ יהלומים ודיו מוזהב ששוכב בפינה מאובקת צועק 'הצילו!' בזמן שגופו מנוצל לטוויית קורים. הוא החליט שאין מצב שגופו של העט הוורוד ישכב בפינה מאובקת ויצעק 'הצילו', העט הולך להיות מורם בשנייה שהרכב יעצור, והרכב עצר.
"סליחה? אדוני השליח, העט שייך לי!"
"אני רק אתן ללקוח הבא לחתום ואז תקבל אותו", גיא נאלץ להסכים וידע שוב שהוא בתוך מתכון לצרות. השליח דפק בדלת ואז נשמע קול מוכר "העטים שלי! הם הגיעו סוף סוף!", גיא הרים את מבטו וראה את דיאנה. "זה העט שלי! איך הוא הגיע אליך?" היא נזפה על השליח.
"שלך? הבחור שם אמר לי שהעט שייך לו" השליח כמובן הצביע על גיא המסכן. "גיא? לא היית צריך להביא לי את העט עד הבית, יכולת פשוט להחזיר לי אותו בכיתה, אבל זה מתוק" היא צחקקה.
"תודה, הרעיון לא עלה לי לראש, תהני עם העט שלך, נדמה לי"
"היי, נער עטים, רוצה טרמפ? בתחנה הבאה שלי אני צריך להעביר משלוח של כדורי סל לליגה העירונית", גיא חייך והעט עם היהלומים והדיו המוזהב סוף סוף קיבל את העזרה שזעק לה כל השנים הללו.