תזמון מושלם – פרק 1

הדבר הראשון שאתה עושה אחרי מסע בזמן, כך גיליתי, הוא להתעטש. רצף של התעטשויות עלו באפי שישה פעמים לפני שפקחתי את עיניי וגיליתי כי אני כבר לא במאה העשרים ושתיים.
"וואו…" המילים יצאו מפי כמו שחרור קיטור, אילו החזקתי אוויר בתוכי עד שאמרתי את המילה הבודדה הזו.
מולי השתרע עמק שאותו סובבים רכסי הרים סלעיים מרוחקים שמדי פעם הסטלסלו מהרכסים הגבוהים יותר שלהם עשן. השמיים היו צהבהבים, כמו התרעה על בוא הערב, או כמו שאני תמיד כיניתי "רמזור" (בגלל שינוי הצבעים שביניהם צהוב). לפני הייתה עיר משונה שנחה על כמה גבעות ירוקות עם בתים קטנים עשויים עץ ולבנים אדומות. ביני ובין העיר חצה נחל קטן עם מים אפורים ולא מזמינים ומעליו גשר עץ מקושת. גגות הבתים היו גגות רעפים אפורות וצפופות. בין הבתים נמתחו חבלים ועליהם בגדים בלויים (זאת אומרת- אני חושבת שהם בגדים. מעולם לא ראיתי בגד כל כך חסר צורה וצבע. האמת שהם תאמו את הבגדים שנתנו לי ללבוש לפני שהועברתי לפה. איכס).
אתם בטח תוהים: עם הנערה הזאת הרגע עברה בזמן, אז יהיו מסעות בזמן בעתיד? התשובה היא לא! אני גם חשבתי שזה מה שיקרה בעתיד. כמובן שזה לא אפשרי, אך אז פגשתי איש מקועקע אחד שאמר שאני אחזור בזמן בגלל (איך הוא קרא לזה?)… "רעל הדרקון". ברור שלא האמנתי לו, איזה פסיכי הוא שימציא לי סיפורי פנטזיה על דרקונים ומעבר בזמן? אבל כנראה שהוא צדק, כי הנה אני עומדת במקום שנראה כמו הסרטים הישנים שהראו לסבא רבה שלי במאה העשרים ואחת, כשעוד ראו סרטים עם ציוד קולנועי גרוע (כאילו, למה שמישהו יאמין שמכונית ישנה תתפוצץ רק בגלל שהיא התרסקה?!)
"אפשר לעזור לך?" שאל קול נער עם מבטא כלשהו, אני לא יודעת איזה; משהו בסגנון מישהו אמריקאי שמנשה לדבר עברית, עם דגש על ה-ו' והצליל של קמץ ופתח בניקוד העברי וכל מה שנשמע כמותם.
הסתובבתי והבחנתי בנער יחף, לבוש בגדים חומים צהבהבים שגדולים עליו ונראים כמו פיג'מה; בערך בגילי (כלומר שתים-עשרה), אך גבוה ממני כבחצי ראש (לא שאני כל כך גבוהה בעצמי); שיערו נח טלטלים טלטלים בצבע חום עד אמצע צווארו הארוך; עורו היה שחום ופניו היו עדינות ויפות: שפתיו מלאות, עיניים חומות קהות ועצמות לחיים גבוהות.
"לא… זאת אומרת… כן, אתה יכול לעזור לי," אמרתי והישרתי אליו מבט. להפתעתי הרבה, מבטו של הנער היה נעוץ בי, או יותר נכון בשיערי החום אדמדם והחלק שהיה אסוף בקוקו גבוה שהגיע לי עד הכתפיים.
בהתחלה לא הבנתי מה הוא משתומם, אך אז זה הכה בי: אני לא חושבת שהיו גומיות בעבר הרחוק. האם זה אומר שאני המצאתי אותם? סביר להניח שלא.
"איזו צורת שיער מעניינת… מעולם לא חשבתי על להשתמש בחוט כדי לקשור את שערי כך שלא יפריע לעיניי…" הרהר הנער בקול ונתקפתי דחף בלתי מוסבר להתחיל להסביר לו שגומייה זה בשביל בנות ושרק היפים שמגדלים שיער שמים אותם לפעמים, אך לא אמרתי כלום.
"בכל מקרה," אמר הנער, "איך אוכל לעזור לך?"
"בלענות לי על כמה שאלות" עניתי, "וכהתחלה: מאיפה בא כל העשן הזה?" הצבעתי על הרכסים.
"אלה? אומרים שיש שם…" הנער הרכין את ראשה ולחש את המילה אילו באומרה הוא עלול להסתכן, "דרקונים."