ממנודה ל…מקובלת? -פרק 7

פרק 7-
נ.מ. נתנאל-
הסתכלתי עליה. היא נראתה מדהים. התיישבתי לידה, ושאלתי "מה יפה שכמוך עושה פה?"
היא גלגלה את עיניה וענתה "נתנאל, אנחנו בבית הספר. אתה בטוח שאתה רוצה שייראו אותנו יחד?"
הסתכלתי לה בעיניים ועניתי "במאה אחוז." ואז נישקתי אותה. יווארדי, איזה שפתיים.. בהתחלה נישקתי אותה עדין, ואז הנשיקה הפכה פראית. כמה שאני אוהב את הילדה הזאת!! טוב, תירגע נתנאל, מה אתה הופך להיות? כוסית?
ואז היא התנתקה ממני. "מצטערת." אמרה "אני לא יכולה" וקמה. היא הלכה משם. הכלבה הזאת אפילו לא הסתכלה עליי! בעטתי בספסל, הפיוזים עלו לי. הברזתי.
נסעתי לבית באופנוע , ונכנסתי בסערה לבית. שמתי מוזיקה מזרחית דיכאונית בפול ווליום והוצאתי את בקבוק האלכוהול שתמיד היה בארון שבשידה. שתיתי ושתיתי. ניסיתי לשכוח ממנה. מי מסרבת, לכל הרוחות, לנתנאל מלכה? אני שולט בכולם! הבנים משקשקים ממני, והבנות נופלות לרגליי.
ושום כלבה לא תשנה את זה.
נ.מ. ברק (למי שלא זוכרת חבר של יובל, ברק שביט)- ישבתי במחששה, ולפתע קיבלתי הודעה
"אחי, אני הברזתי." ממי אם לא נתנאל? נאנחתי, והמשכתי בעיסוקיי
(תכף תבינו למה הקטע)
נ.מ. ירדן-
הלכתי והברזתי מהלימודים. חשבתי שאני חייבת לו התנצלות. התקשרתי לברק, על בטוח הוא יודע איפה הוא.
"הלו?" שאל "מי זה?"
"ברק? זו ירדן." אמרתי
"מי?" שאל שוב. יופי. שוב שכח אותי. שונאת שעושים את זה.
"אווףף!" רטנתי "ירדן אשר, חברה של יובל, מוכר לך?"
"אהה," סוף סוף הבין "ירדן הזאת. מה רצית?"
"אממ, אתה יודע איפה נתנאל?" שאלתי בהססנות
"כן, למה?" שאל
"מה 'כן, למה?'?" שאלתי. מה הוא דפוק?! "איפה?"
"בבית, נראה לי. למה?" שאל, ואני לא עניתי. ניתקתי את הטלפון והלכתי אליו.
צילצלתי בדלת. לא פתחו. צלצלתי חזק יותר, ושוב, ושוב, ושוב, ושוב.
בסוף נשברתי ופתחתי את הדלת. שמעתי שירים, והרחתי ריח חזק של אלכוהול.
"נתנאל?" שאלתי בהססנות
"נתנאל?!" צעקתי שוב כשלא נשמעה תשובה
עליתי למעלה וראיתי אותו צוחק לעצמו כמו איזה מפגר. כן, הוא שיכור. לקחתי אותו למקלחת, ושטפתי אותו במים קרים.
"אוו!" הוא צרח "לעזאזל, זה קר! איפה אני?"
"באמבטיה. מה לעזאזל עשית?!" צרחתי עליו.
"מה?" שאל באי-הבנה ואז נראה שנזכר. "כלבה! את נישקת אותי ואז הלכת!"
"מה?!" הפעם אני הייתי זו שלא הבינה.
"רואים שאת חולה לי על התחת, מה את מנסה לשחק משחקים?!" שאל והצביע עליי באצבע מאשימה.
"על מה לכל הרוחות אתה מדבר?!" שאלתי
"אוחח, את לא מבינה נכון? תגידי לי איזה כלבה מנשקת אותי והולכת?! אה?!" ואני הבנתי. דמעה זלגה במורד לחיי. ואני הסבתי את פניי.
"כלבה שבגדו בה." עניתי בקול קר וחלוש. "כלבה ששברו לה את הלב." הוספתי "כלבה שלא רוצה עוד כאב." אמרתי וניסיתי ללכת. מבטו הכועס הקודם התחלף במבט אוהב ומבין. הוא טפס בכתפי ועצר אותי.
"תראי.. ירדן.. לא ידעתי. ." אמר והצטער.
"זה בסדר" אמרתי "לא ידעת.."
"בואי, שבי. ספרי לי מי הבן זונה." אמר ברוגע.
"לא, לא צריך.." כבר הייתי בתוך הפלאשבק
"ירדן." פקד עליי. "שבי."
התיישבתי וסיפרתי לו על איך הייתי במסיבה עם עמית, ואיך חיפשתי את החברה היחידה הנוספת שלי, ליאל, ובסוף מצאתי אותה שוכבת עם החבר שלי. הוא בגד בי חמישה חודשים! פאקינג חמישה חודשים! איך ליאל הרסה לי הכל.. היא הייתה זו שעמדה מאחורי הנידוי החברתי שלי.. החרם שהתחיל בכיתה ו', ומשם אני המשכתי אותו..
איך החברה שלי בגדה בי, איך כולם עזבו אותי, ואיך נשארתי לבד. לעזאזל, החיים שלי כל כך בזבל!
הוא חיבק אותי וכל מה שאמר היה "אני מצטער. לא ידעתי. אני אוהב אותך." וככה נשארנו מחובקים במיטה, עד שהשמש שקעה, ונרדמנו.