פרדס אשכוליות

העשבים נעים הלוך ושוב. כמו המחוגה מעל הפסנתר של אימא, כשאני משכנעת אותה לנגן. למרות השטח הפתוח הם סוגרים עליי, אני בטוחה בכך. אני מנסה להתעלם מהם ולרוץ. לרוץ מהר עד שהעפיפון שלי ירתום את הרוח וידהר על גבה. אני מצליחה והעפיפון מחייך אלי מהשמיים. העשבים הגבוהים מנופפים אליו. הוא מהבהב לרגע, ונוסק מעלה. מחייך אל השמש.

השמש עגולה וחיוורת, כמו האשכוליות שקטפתי. הפרדס כולו אפור כשאור האשכוליות הדהוי מאיר אותו. אני מושיטה יד קטנה, ואבא שלי מבין. הוא מרים אותי על כתפיו והאשכולית מתנתקת בחיוך מהעץ הקמל. אבא נמוך, והגובה מספיק לי בקושי. לפחות, גובהו לא רם מספיק כדי שנפילה תהווה לי סכנה. אני צוחקת.

צחוק מתגלגל בין התלוליות כשאני רודפת אחרי אחי. הוא איטי ואני משיגה אותו במהירות, בין הפרחים הצהובים. הם מזכירים לי את החרציות בסוף גן השעשועים. אבל הן מתות כעת. בנו שם מבנה, שמעולם לא הבנתי מה מטרתו.

מבטי חודר דרך המטרה שלי. אני חוצה את הכביש שבחנתי בחשדנות מהחלון. הוא חדש והצבע השחור שלי מכאיב בעיניי מרוב בוהק, אבל אני לא יכולה להעיף בו עפיפונים. הוא מוביל לבית ספר. בית ספר שסביבו גוויות פרחים. אני מתקרבת לבית הספר ההוא, שאיני מתכוונת ללמוד בו. הוא מצער אותי, לכן אני מסיטה את מבטי.
לפתע, אני מבחינה בצלילית נעה, לפי קצב הרוח. אני רצה אליה, כמעט בורחת לזרועתיה. כשתלולית עפר מפרידה בינינו אני מבינה משהו. היא שחורה מדי. היא שחורה מכדי להיות עשב גבוה בשדה עפיפונים. אני מתקרבת ומגלה שזו פיסת פלסטיק חשוכה. אני מרימה אותה ומחליקה אותה בין אצבעותיי.

אצבעותיי חולפות על הגדר, מדלגות על הבליטות בבטון. משמיעות רעש נעים כמו תיבות הנגינה הישנות, בהן יש מחט שעוברת על בליטות בגליל מתכת. אני חוזרת לכיוון הבית שלי שמשקיף על הכביש החדש. לפניי ילד רוכב על גבי שביל אופניים ירקרק, ומאחוריי פרדס נטוש עם אשכוליות נוצצות בחיוורון, לפרידה.