כפיות- פרק 15

"שגיא" אמרתי לו כשישבנו עם שמיכת הפוך הנעימה מול הטלווזייה, צופים בסדרה מעניינת. אני לא באמת עקבתי אחרי זה. מעל הטלווזייה היה שעון וכל הזמן הסתכלתי על השעה. כשהשעון הראה תשע וחצי הבנתי שבאמת עשיתי פה סוף לדבר.
בחודשים האלה מעולם לא וויתרתי על זה, אף פעם לא אמרתי לא. זה לא דבר רגיל לי, אני לא רגילה להגיד לא. המילה 'לא' שונה לי, תמיד הסכמתי כי חייתי על הכסף הזה, כי ידעתי שככה אני אחיה וכבר הרגלתי את עצמי לזה. בכל מקרה לא שכחתי את כל החיסכון העצום שעוד יש לי בבית. כמות השטרות שיש לי בבית, ואף אחת מהן לא מזויפת, שואפות מאוד גבוה. את כל הכסף הזה אני עדיין אשמור, או אכניס לחיסכון ואפקיד בחשבון הבנק שאני אפתח לעצמי. כן, אין לי אחד כזה.
הוא העביר את מבטו אליי והחליש קצת את הטלוויזיה, "הכל בסדר?" הוא שאל. הנהנתי אליו. "את בטוחה?" הוא שאל לא מבין, "אז מה רצית?". "אפשר עוד.. לדבר?" ביקשתי. "בטח" הוא חייך אליי. הוא כיבה את הטלוויזיה והסתכל עליי. "שאלות?" הצעתי. הוא חייך חיוך קטן. "אוקיי, אני רואה שאת רוצה להתחיל אז דברי". "בחודשים האלה לא היה לך סקס כל יום נכון?" שאלתי. הוא הניד את ראשו לשלילה. "מה פתאום, ותאמיני לי שיותר טוב לחיות ככה. אתה צובר את כל הרצון הזה ונהנה הרבה יותר כשזה מגיע. זה כמו.. זה כמו ששוקולד יהיה בשבילך מעדן, ודווקא בגלל זה את תקני אותו כל הזמן ותביאי הביתה. בגלל שכל הזמן יהיה לך אותו זה לא יהיה מיוחד. יש משהו בלשמור על זה שסקס לא יבוא כל יום שהופך אותו למיוחד". צחקתי צחוק קטן כי ההשוואה לשוקולד שעשעה אותי. בכל מקרה הוא צודק לחלוטין, כשזה יישמר ויצא רק כלפי האנשים שאני באמת אוהבת, זה ישפר אותי, ואני אהנה מזה הרבה יותר.
האדם שסירבתי לו קודם בטלפון היה האדם עם הסקס הכי טוב שהיה לי לאחרונה, הוא האיש עם העיניים היפות. באיזשהו מקום היה לי רצון עז לראות אותו שוב, אפילו לדבר איתו ולהבין מי הוא מעבר לזה שהוא רצה זונה ללילה. אבל אי אפשר להכניס אותו לחיים הפרטיים. הכאב במקצוע הזה, המקצוע שאני לאט לאט נוטשת, זה שלפעמים יש את האנשים שאתה מת לדעת מי הם, וכל מה שהם רוצים ממך זה את הגוף שלך. זה אנשים שלעולם לא תוכל להיות איתם בקשר. שגיא.. שגיא זה כבר סיפור אחר. אבל דווקא האדם הזה אם אתקל בו ברחוב, לא בטוח שאני פשוט אתעלם. הבעיה היא שאפילו את השם שלו אני לא יודעת.
"מה יהיה עכשיו בינינו?" העלה שגיא את השאלה הבאה. הסתכלתי עליו וחשבתי מה באמת יקרה בינינו. "אתה תהיה הבוס שלי" אמרתי מיד. הוא חייך חיוך קטן. "אני לא מתכוון לזה". הנהנתי אליו הנהון מבין. "כשהייתי אצלך במשרד והעליתי את השאלה המאוד קשה ומגעילה של 'איך תסתדר בלי הזונה הקבועה שלך' הרגשתי צביטה חזקה בלב, אני חייבת להיות כנה איתך. אבל מה יהיה בינינו, אני לא יכולה להגיד לך לשכוח אבל אני חושבת שזה פשוט יפסיק". הוא הסתכל עליי והנהן. "למה? תתגעגע לזה?" שאלתי בחיוך ערמומי. "דוגרי" הוא אמר ברצינות, "כן, מאוד". חייכתי חיוך קטן. אני יודעת שכרגע שמתי פס אדום וגבול בינינו, ואי אפשר לעשות כלום, ולא אגרום לזה שמשהו יקרה. האמת, הסקס בינינו כן קצת יחסר לי. אבל לא כמו כל הסרטים הרומנטיים חסרי כל ההיגיון, ידידים עם סקס אנחנו לא נהיה.
"אני צריכה לקנות מלתחה חדשה לעבודה?" שאלתי אותו את השאלה הבאה. הוא צחק צחוק קטן. "מצטער להגיד לך, אבל כן, פשוט יש קצת קוד לבוש במקום הזה, וצריך להיות מאוד מתוקתקים ומסודרים. אין ברירה. לפעמים אני בא בטישרט, אבל מעליו את אותו ג'קט מחויט שאי אפשר שירד ממני". "מהכסף שלי?" שאלתי אותו. הוא הניד את ראשו לשלילה. "כסף של החברה, אם לחברה יש רף לשמור עליו, היא תיתן גם מעצמה כדי לשמור על הסטנדרטים. אנחנו מממנים את זה, לפחות חלקים מזה. ולך יש קשרים" הוא צחק, "אני מוכן לממן הכל". "כמה היא מגלגלת בשנה?". "יותר משאנחנו מוצאים" הוא חייך אליי. "והמשכורת?". "בין עשר לאחד עשרה בחודש". הסתכלתי עליו מופתעת. זו באמת חברה טובה. הוא חייך ואמר שעכשיו אני אשתייך אליה, ושכמות הכסף לא צריכה להדאיג אותי כי אני אחיה טוב.
"את מתכוונת לדבר עם ירדן?" הוא שאל כשהגיע תורו. הנדתי את ראשי לשלילה. "אני אתן לו זמן, כשהוא יחליט לדבר אני מאמינה שהוא ידבר". "אני מכיר את הילד" הוא צחק, "הוא ילד טוב, באמת. הוא בטוח יחזיר לך תשובה, הוא לא ישאיר אותך בערפל הרבה מאוד זמן". הנהנתי אליו בהסכמה. "עוד לא למדתי עליו כלום" אמרתי והסתכלתי על נקודה לא ברורה על הקיר, "ויש לי רצון עז ומסקרן לעשות את זה. הרבה זמן לא פשוט רציתי להכיר בנאדם, ואיתו הכל שונה". "את מתאהבת?" הוא שאל אותי. וואו, כמה זמן לא שמעתי את המילה הזו. "אני מאוד רחוקה מזה" אמרתי לו מיד ברצינות, "אני ולהתאהב.. לא חברים טובים" חייכתי חיוך קטן, "זה אף פעם לא הגיע כל כך מהר. לוקח לזה הרבה זמן עד שזה שוקע ועד שאני מבינה שזה הגיע". "אני מבין" הוא אמר לי. "אצלך?" שאלתי. "אצל גברים זה אחרת" הוא אמר לי, "אבל אצלי זה קורה מהר. לאחרונה זה פשוט לא קרה כי את יודעת.. לא בנוי למערכת יחסים, אבל כשזה יבוא זה בדרך כלל פשוט מכה, נכנס ומסרב לצאת". "הדחקת פעם רגשות?" שאלתי אותו. "המון" הוא אמר מיד, "הדחקתי כי הייתי חייב להדחיק". "חייב?". "בטח, את לא מכירה את זה? שאתה מרגיש משהו וחייב להדחיק כי אין מצב שהולך לקרות משהו ואם תרגיש משהו זה ייפגע בך?". הוא הרים את כתפיו כמסמן 'אין מה לעשות'. אז לא, לאף אחד מאיתנו לא קל בחיי האהבה.
"תגידי" הוא אמר והסתכל עליי, "אפשר לבקש ממך משהו?". טוב, הוא שבר את השאלה שאלה. הסתכלתי לרגע על השעון והבנתי שאני חייבת לחזור הביתה כי אני לא נשארת פה עוד לילה. "רק אחרי זה נזמין מונית?". "אין בשביל מה, אני אסיע אותך". "מונית" אמרתי מיד. "עקשן" הוא צחק. אם זה יהיה הכינוי החדש שלי אני ארביץ לו, "אני אקפיץ אותך הביתה". כוח להתווכח כבר לא היה לי. "עכשיו דבר, אתה יכול לבקש כל דבר". הוא הסתכל עלי מופתע. "באמת? ממתי זה ככה?". "אני חייבת לך כל כך הרבה.." נאנחתי, "כל דבר שתבקש אני אעשה". "יש לי בקשה קצת, מוזרה". "שוב הקדמות מיותרות?" שאלתי אותו. הוא נאנח. "אני רוצה לבקש נשיקת פרידה". הסתכלתי עליו לא מבינה. רק אחרי זה פשוט הבנתי מה הוא מבקש. נשיקת פרידה זה הסמל הקטן לכל התקופה שהיינו במגע וקשר שלא היה לי קשר דומה לו, לאדם ששכב איתי ולא נתן לסקס להיות הדבר היחיד, שגם דיבר איתי. נשיקת פרידה תסמל את הסיום המתוק של כל דמות הזונה שעכשיו אני שוכחת. זה נשמע הזוי לתאר את זה ככה, אבל כשלוקחים רגע, הבנתי בדיוק מה הוא רוצה. "אין בעיה" חייכתי חיוך קטן והתקרבתי אליו. ראיתי אותו עוצם את עיניו ונישקתי לשפתיו החמות, נשיקה כמו שאני יודעת לתת, עוצמתית בטוחה, ועם זאת עדינה ומתוקה. להגיד לו גם במגע הזה תודה על כל מה שהוא מעניק לי, תודה על כל ההזדמנות, ותודה על שהוא גם הבין אותי ועודד אותי כשהייתי על הקרשים.