The One That Got away – פרק 4

"אני הראשון שלך?" שאל צ'ארלי אחר כך.
"וואוו, אני, אני לא מוכנה…" נרתעתי.
"לא, לא כזה ראשון…" צחק צ'ארלי, "החבר הראשון." הסביר, ואני נרגעתי.
"כן," אמרתי, "ואני הראשונה שלך?"
"לא." הוא אמר. זה לא כל כך הפריע לי, מאוד סקרן אותי להכיר את החברה הקודמת שלו.
"עוד כמה זמן נשאר לך להיות פה?" שאל.
"שלושה שבועות." עניתי, "ולך?"
"שבועיים, אבל אני יבוא לבקר כל יום." עודד אותי.
"לא צריך." אמרתי לו.
"אל תדברי שטויות." הוא אמר.
"הו… אתה לא יכול בלעדיי," התגריתי.
"כן אני כן!" אמר.
"לא, אתה, לא!"
"כן," הוא רכן קדימה, "אני." הוא התקרב עוד קצת, "כן." הוא לחש.
ושם, ברגע ההוא, הוא נישק אותי.
* * * * * * * * * * * * * * * *
מהרגע שהוא נישק אותי הייתי הרבה, יותר פתוחה ומשוחררת איתו. צחקתי מבדיחותיו והתבדחתי בעצמי, שילבנו ידיים והתחבקנו. בכלל, מאז שהתנשקנו נוספו כל סוגי המגע לקשר.
באותו לילה של הנשיקה שכבתי במיטה מאושרת מהחברות הלא צפויה הזאת עם צ'ארלי. באיזה שהוא מקום בלב ייסרתי את עצמי על כך שהתנשקתי עם נער שאני מכירה בסך הכל יומיים והופיעו אצלי חששות בעקבות הזריזות שבה הפכנו ממכרים-לחברים-למתנשקים, אבל ברגע שנזכרתי בעיניים של צ'ארלי כל נמחק ותחושה נעימה אפפה אותי.
נדמה לי שבאמצע הלילה התעוררתי כי נפלה לי השמיכה, וכשקמתי להרים אותה שמעתי שוב מוזיקה חלשה. בבוקר ניסיתי להיזכר שוב במקרה הזה אבל איבדתי ריכוז כשראיתי את צ'ארלי מתקרב עם הכיסא גלגלים במסדרון לכיוון החדר שלי.
"אן," שאל צ'ארלי כשהיבטנו זה בזה, "את רוצה גם היום לשבת במסדרון?"
"אני חושבת שמיצינו פה." אמרתי, "אבל איפה עוד אפשר לשבת?" שאלתי.
"בלובי למטה." אמר צ'ארלי והסתובב, "בואי, יש שם ספות." בחיוך נסעתי אחריו.
איך שהתמקמנו למטה הפלאפון שלי צלצל. עניתי.
"הלו אן מה קורה?"
ישר זיהיתי את הקול. זו הייתה בטי. שיערתי שגם היילי איתה אפילו שעדיין לא שמעתי את הקול הצפצפני שלה. בטי והיילי היו בנות מהכיתה שלי, חברות טובות זו של זו וגם קצת שלי.
"אן מה זה? איפה את? חמש ימים לא באת מזה?" היילי אמרה, כמו שחשבתי.
"אני בדובסטון." עניתי תשובה כללית.
"הופה… משהי מבלה!" הם צעקו, חושבות שאני בחופשה.
"כמה זמן תהיי שם?" שאלה היילי.
"חודש." עניתי.
"בחורים חתיכים כבר פגשת?" שאלה בטי.
מה הייתי אמורה לענות? אני לא רוצה שהן ידעו עלי, ומצד שני לא רציתי לשקר להם.
"לא," אמרתי להם.
"היי!!" אמר צארלי.
"חכי שנייה בטי אני שנייה חוזרת." אמרתי.
"היי מזה אן אל תשתיקי או…" אמרה בטי בזמן כששמתי את הפלאפון על השתק ופניתי לצ'ארלי.
"מה זאת אומרת לא פגשתי בחורים חתיכים, מה אני שטיח? את שיקרת להם? או שאת באמת חושבת שאני לא חתיך?" צ'ארלי נשמע נעלב.
"לא, אני פשוט לא רוצה שיידעו עליך," ניסיתי להסביר, "ואני חושבת שאתה הבחור הכי חתיך בעולם." לחשתי.
לא להאמין שאמרתי לו את זה.