הסוד של מלסיה -פרק 29 חלק א'

ירדתי למטה כשרורי בעקבותיי. המלכה החליטה – מסיבה לא מוסברת- שהוא צריך ללוות אותי לכל מקום, שמא יקרה לי משהו. איני יודע ממה היא חוששת, אך אין בכוונתי להתווכח איתה.
הוא פתח את דלתות האולם והסב את כיסאי לאחור כשהתיישבתי. "תודה רבה לך רורי. אתה משוחרר." הוא קד קלות וצעד כמה צעדים לאחור, נעמד במרחק מה. נאנחתי. יש לי הרגשה שאני לעולם לא אבין את המשרתים בארמון זה. הצייתנות שלהם מרשימה וראויה לשבח, אך הם אינם נותנים לעצמם חופש, כמעט כאילו הם נהנים מעבודתם.
המלך המשיך לדבר על כמה נושאים שראה חשוב לציין לקראת החתונה. כמה אנשים שלא הכרתי שישבו בשולחן העלו הצעות אחרונות לצבעי הבגדים, סידור הגינה – שמתי לב לכמה משרתות כעוסות מהצד- ועוד כל מיני דברים. משום מה לא הצלתי להקשיב לדבריהם. הרגשה רעה עברה בי, כמעט כמו שאתה יודע שאתה מצפה למישהו.
מידי פעם שמתי לב לכמה מבטים חטופים מיושבי השולחן. דמיינתי לעצמי איך מבטיהם ייראו אחרי החתונה. שבורי פנים ומכוסי דמעות. דמיינתי את גווין, נעמדת בגבעה הקדושה וצופה באנשים מרחיקים אותי עוד יותר ממנה, מכסים אותי בשכבות של אדמה. איך אתה יכול לעשות להם את זה? קול החל לקנן בתוכי. למרות כל הטוב שהם העניקו לך, שדאגה, הביטחון, שכחת כבר לשם מה הגעת לכן, נכון? הנחתי את המזלג מידי ועצמתי את עיני. כן. לא. לא שכחתי; אך זה היה כמעט כאילו הם לא באמת רצו לגלות את הסוד, אחרי הכל יש סיבה למה זה נקרא סוד.
"מלכי, יש כאן שליח ממלכת פאנדום. הוא טוען שזה חשוב." אמר אחד משומרי החוץ ששומרים על דלתות האולם. זה החזיר אותי חזרה לשולחן. "תכניס אותו." אמר המלך בקולו הסמכותי. השומר יצא ונכנס שוב כעבור שנייה כשנער בעקבותיו. הוא היה מוכר לי ממשרדיו של אבי. "מלכי," הוא אמר השתחווה קלות. "יש לי מברק מהמלך לנסיך. זה חשוב." הוא אמר וזע בעצבנות במקומו, מחכה שהמלך ייתן לו רשות לגשת. המלך הביט בי, ואני אישרתי את זהותו. הוא החווה לנער בידו קדימה.
הנער-שליח ניגש אליי, קד ורכן לעבר אוזני. "אביך אמר לי לאמור לך את זה. הוא אמר שאתה תבין." הוא היה שקט לכמה שניות ואז לחש: "אבן ספיר." עיני נפערו מעט ושבו אל הנער, שנעמד עכשיו. קמתי מקומי, מסמן לרורי להישאר במקומו וצעדתי לעבר הנער, בוחן אותו. עמידתו היתה ישירה ופניו רגועות, מה שהראה על כך שהוא עבר את הבחינות בארמון בהצלחה. כל משרת בכל תפקיד שהוא צריך לדעת לזהות את בני המלוכה ולנהוג בהם בכבוד. הוא גם צריך לשמור על שלווה, אחרת תהיה לעומד מולו סיבה להאמין שהוא מסתיר משהו. הנהנתי וניגשתי למלך. "צריכים אותי בדחיפות בארמוני, מלכי. אני מבקש את רשותך להיעדר להיום מהכנות." שמרתי על קול רגוע למרות שעמוק בפנים כמעט התפוצצתי. מה אבי ניסה לומר לי? ומדוע הוא לא אמר זאת במכתב?
"הו כמובן שאתה יכול לחזור לביתך אם כך." קדתי בשנית ופניתי ללכת בעקבות הנער.

כשהגענו חזרה לביתי הנער הוביל אותי במהרה אל אבי. הוא היה באחד מחדרי המשחקים שהייתי משחק בהם כילד קטן. "סיאל… אתה זוכר את הצעצוע הראשון שלך?" הוא שאל אותי בלי להסתובב לאחור. שאלתו הפתיעה אותי. "אה… אממ… אני חושב שזה היה סוס עץ?" עניתי, מהסס. קולו היה במלא בחיבה כשאר צחק למשמע תשובתי והצביע לעבר קצה החדר. באופן -לא- מפתיע עמד שם סוס עץ. "אני זוכר שהיו הרבה משחקים שהיית אוהב כשהיית קטן. תמיד רצית דברים חדשים."
"אבא, איך זה קשור לסיבה שבגללה זימנת אותי?" שאלתי והתקדמתי לתוך החדר, נזהר שלא להרוס את הצעצועים הישנים.
"היית כל כך מלא חיים, תמיד צוחק, תמיד אומר דברים חכמים… אני ואמך לא יכולנו לסבול את העבודה שנצטרך להמשיך בלעדייך. אתה היית -עם כל גודלך הקטן- כל עולמנו." הוא המשיך בלי להתייחס לשאלתי. עצרתי לרגע במקומי. "אבא, על מה אתה מדבר?" המשכתי לשאול. הוא הסתובב לעברי לראשונה מאז הגעתי לחדר ושמתי לב לדמעות שעל פניו. הוא החווה ביד רועדת לעברי שאשב. "אני…" הוא עצר ולקח כמה נשימות. "תן לי לספר לך את הסיפור מהתחלה." אמר והביט בי, ואני הרגשתי שאני שוקע בעיניו. "אתה היית ילד קטן אז. אני ואמך בדיוק חזרנו אחרי ביקור אצל כמה חברים וותיקים. אתה ישנת בתוך עריסה קטנה כשלפתע התחלת לבכות. המשרתות שטיפלו בך באותו זמן ניסו להרגיע אותך אך ללא הצלחה. הן חשבו שאולי אמך תצליח ולכן קראו לנו לבוא. גם אחרי שאימך החזיקה אותך אתה המשכת לבכות. לפתע, בלי שום סיבה ידועה את הפסקת לבכות. לשנייה חשבנו שנרגעת, אך כשאמך צרחה והשתוללה הבנו שזה רחוק מלהיגמר. אחת המשרתות לקחה אותך מידיה והניחה אותך במיטתך בדמעות. היא אמרה שאתה היית מת." הוא שפשף את עיניו ועייפות ניכרה בפניו. "אני זוכר שידי נשלחה אוטומטית אל ליבך. זה היה לא מוסבר, כאילו חטפת התקף, אבל ממה? כל רופאי הממלכה זומנו אך אף לא אחד מהם ידע להסביר מדוע מתת. לילה לא הפסיקה לבכות עליך ולהחזיק בידך הקטנה. כל אנשי החצר נשברו רק מלראות אותה בוכה.
זה היה הרגע שהרגשתי שאני חייב לעשות משהו, שהכל לא צריך להיות ככה.
באותו יום ירדתי אל המרתפים, לבקר את הנשים הזקנות. הן אמרו לי שאם הניח את הטבעת שהן יביאו לי על ליבך ואתכוון בלבי אתה תשוב לחיות. לא ידעתי עם מה אני מתעסק אך הייתי מוכן להסכים לכל דבר. הן הביאו לי את הטבעת ולפני שפניתי לעלות הן הזהירו אותי. "הוא לא יוכל לחיות בלעדיה. זהו… עקב האכילס שלו, אפשר לומר. אם תרצה להמשיך לשמור עליו בחיים אתה צריך לוודא שהוא תמיד עם הטבעת עליו, אחרת מעגל הקסם נשבר." אני זוכר את המבט האכזרי שהיה על פניהן באותו יום…" הרגשתי כאילו אני לא נושם. כל המידע התחיל להתערבל במוחי. "עליתי חזרה לחדרך ועשיתי כפי שהן אמרו, ובאמת כעבור כמה דקות אתה פקחת את עיניך ונשמת. על אותו מקרה סיפרתי רק לאמך. כל צוות המרשתים הושבע שלא לומר מילה על אותה תקופה של ילדותך. בחלוף השנים אתה וודאי זוכר שהבאתי לך טבעת ספיר ואמרתי לך לשמור אותה עלייך תמיד, טוב, פשוט לא יכולתי לספר לך שחייך תלויים בה." הוא עשה הפסקה ארוכה מדיבורו, מחכה שאני אדבר. "אני… הייתי מת?…" אמרתי והתחלתי להתנשף בכבדות. . קמתי התחלתי להסתובב בחדר. "אז מה שאתה אומר בעצם זה שאני הייתי מת כשהייתי קטן וכמה נשים זקנות שבמקרה הטבעת היתה בבעלותן הביאו לך אותה כדי לעזור לך להחזיר אותי לחיים, ומאז כל חיי היו תלויים בטבעת ?!" אמרתי בזעם. "איך… איך… איך זה הגיוני שלא שמתי לב? אני זוכר הרבה חלקים בחיי ללא הטבעת… מה…" ניסיתי לגבש את כל שאלותיי.
"שעה." אבי אמר פתאום. "ללא הטבעת אתה תרגיש חולשה בגופך, ואתה תצליח לשרוד רק שעה אחת בלבד. כשהיית קטן מקצב הזמן היה גדול יותר, אך משגדלת נותר רק שעה לחיים ללא הטבעת. אני מצטער. אני יודע שוודאי הייתי צריך לספר לך. היית עלול להיות בסכנות חמורות אם היית מאבד בלי מודע את הטבעת." הוא נאנח וניסה להגיע אליי בצעדים כושלים. התקדמתי לעברו במהירות ותפסתי בכתפו. לקחתי נשימה עמוקה. אז לבסוף נראה שכך או כך אני אמות. לפחות אני אצליח להציל את האדם הנכון.