אף פעם לא מאוחר מידי

אני יושבת בחדרי, ריק מכל איש, עצובה. פניי מכוסות דמעות חמימות.
'הוא עזב אותי, לתמיד'
הזכרונות חלפו לנגד עיני בקצב של רכבת הרים שנמצאת בדיוק בשיאה, יותר מידי זכרונות, שמחים, עצובים, אולי מעט מרגשים…
אך לא הייתה לי שום תקווה שיחזור. הרי כעסתי עליו, כעסתי עליו כל כך, ואמרתי לו את זה, אמרתי לו את זה הרבה.
הוא עשה הרבה דברים שלא היו בסדר, ובכל פעם ביקש את סליחתי. ותמיד סלחתי לו, אבל הפעם.. הפעם אמרתי לו שאין הזדמנות שנייה.
והוא עזב, כי חשב שאשנא אותו, אם לא שונאת כבר עכשיו.
אבל אני לא שונאת אותו, אני.. אני אוהבת אותו, פשוט מעולם לא אמרתי לו את זה בפירוש.
ועכשיו, כמו טיפשה, אני יושבת ומצפה לנס, כי אני יודעת שהוא לא יחזור.
הרי אני היא זו שהוציאה מראשו את המחשבה שאף פעם לא מאוחר מידי.