טיפה ברחוב

אני מצטערת, בסדר, אני מודה שיש כמה דברים שאמרתי, ואולי לא הייתי צריכה. אני אדם מבולבל, אני מודה.
אולי זאת הילדה הקטנה שבי שמדברת עכשיו, אולי היא זוכרת אותך כאדם טוב.
תמיד רציתי להוכיח לך כמה אני טובה, כמה אני כן יכולה להדביק את הקצב של כולם, שאני כן חכמה, אבל לא משנה מה עשיתי, אני תמיד נשארת אותה ילדה קטנה.

תיתן לדמעות שלך להשתחרר,
תתגאה בהם,
תראה לכולם שאתה בניגוד אליהם יודע לבכות,
תוכיח שדמעות הן רק דמעות,
שאתה יכול להיות חזק גם איתן,
שהן לא מחלישות אותך,
שהן לא שוברות אותך,
תיתן לדמעות שלך להשתחרר,
תבכה, כי אין דרך אחרת לעבור את זה.

את לא הערכת אותי נכון, ואולי בגלל זה יש בינינו חילוקי דעות. את אף פעם לא הראת לי בצורה האמיתית כמה את אוהבת אותי, ואולי בגלל זה אני לא מאמינה לך.
אני לא רוצה להיות לבד. אני לא רוצה להיות הילדה הקטנה והמפוחדת הזאת שהייתי.
אני רק רוצה להתגבר על הכל ולהמשיך הלאה. אבל איך אני אוכל לעשות זאת כשאת מונעת זאת ממני? איך?
כל חיי אני חיה בהרגשה הזאת שכולם יודעים מה עובר עליי, שכולם שומעים את הצרחות והבכי. בסופו של דבר כולם יודעים, ואלו רק אנחנו שצריכות להתמודד עם זה. לך לא אכפת.

פתאום לא כואב לך?
פתאום זה לא קשה?
תבכי, כי זה מה שמגיע לך.
תבכי.

כמו טיפה עלובה אני מרגישה. כאילו את נהנית לצפות בי בוכה.

אני מצטערת, בסדר. אני מודה שיש דברים שאמרתי, אבל אני לא מצטערת עליהם, אני מצטערת בשבילך, על כמה רעה היית כלפנו.
עכשיו אני רק אאחל לך לשוב הביתה בשלום.

אם נגמרו לך הדמעות את יכולה לקחת את שלי,
אם את לא מצליחה לצרוח את יכולה לקחת את קולי,
כמו בובה על חוטים אני נעה, מכאן לכאן, מפה לשם,
ואת השולטת בחוטים כולם.