האביר אולריך וחבורתו- פרק שני

לאחר שעת הליכה, נכנסה החבורה לכפר מוזנח. הבתים בכפר היו בתי עץ עם גגות קש מטים ליפול. לאחר עוד כמה דקות הליכה, הם הבחינו בפונדק. הוא נראה כמו חורבה לעתיד, והייה בנוי מבולי עץ אלון רעועים, והיה לו גג מקש דהוי.
החבורה התקדמה לכיוון הפונדק, וביירון, האלף בעל הראייה החדה, הבחין ראשון בשלט. "הפוני המכרכר", הוא קרא. "מעניין אם מגישים פה בירה טובה", תהה וויליאם, שהיה תשוש מההליכה ומקרב עם הדרקון שעה קודם לכן. "ניכנס ונטעם" ענה אולריך. גם אני לא הייתי מתנגד לכוס בירה". והוא נכנס ראשון.
נשימתם נעתקה. הם עמדו בצידו של אולם רחב ידיים, שהיה צבוע בצבעים עליזים, ומגנים, חרבות מוצלבות ואפילו ראש אייל היו תלויים על הקירות. על הרצפה עמדו ספסלים מעץ (כמו אלה שמשתמשים בהם בפיקניק) ועליהם ישבו גברים , חלקם שיכורים.
גבר עם פנים סמוקות וכוס בירה ביד קרא לעברם: "אל תעמדו שם כמו גלמים! בואו תצטרפו לחגיגה!" "אנחנו כבר באים", השיב וויליאם, "רק נסדר כמה עניינים". וויליאם ניגש לדלפק .
"מי בעל הבית?" שאל. "אני" ענה איש עגלגל בעל לחיים סמוקות שיצא מהמטבח וניגב את ידיו בסינרו. "תביא לנו חדר זוגי וחדר יחיד" אמר וויליאם וזרק לעבר בעל הבית ארבעה מטבעות כסף. "חדרים ארבע וחמש שלכם" הפטיר האיש, הכניס את המטבעות לכיסו ופנה לחזור למטבח. "חכה" קרא לו וויליאם, "יש פה באזור נפח?" "שני רחובות מערבה, תמצאו לפי הרעש". וויליאם הודה לו, והטיל לעברו עוד מטבע נחושת.
וויליאם חזר לחבריו שהמתינו לו בפינת האולם, ואמר: "בואו נעלה למעלה להחליף בגדים. 'אול', יש פה נפח ,ניגש אליו מחר".