כפיות- פרק 14

אחרי שינה ארוכה של יותר משעתיים התעוררתי בחדר קסום. לא יודעת אם המילה קסום התאימה לאווירה שהייתה בו אבל הדבר היחיד שהרגשתי כשהתעוררתי בו היה שזה נראה כמו חלום. החדר היה מצוחצח ומבריק, המיטה הייתה כל כך נעימה, לבנה ומדהימה, מגע השמיכה על העור שלי היה אחר ממגע השמיכה שיש לי בדירה. דירה אני קוראת לזה, חור. חור אני קוראת לזה, קופסת נעליים.
כשקמתי מהמיטה אל השטיח הנעים ראיתי את הגוף שלי נקי כמו שהרבה זמן לא. הלכתי לישון עם בלילה לבושה בחזייה ותחתונים ככה שכשעוד היה אור הסתכלתי על עצמי במראה. ראיתי את כל הסימנים הכחולים שיש לי, כאבים קטנים שעדיין נשארים מימים קשים יותר, זיהיתי לפי הפצעים את מה שעברתי בזמן האחרון. היה נראה לי מוזר פשוט לשים לכל הדברים האלה סוף. לקחתי לעצמי עוד קצת זמן לחשוב, הרי שגיא יידע שאני התעוררתי עד שלא אפתח את הדלת. התיישבתי על המיטה וחשבתי על ההחלטה שלי. ההחלטה שלי לצאת מעולם הזנות היא הדבר הכי חכם בעולם, זו אופצייה שאף פעם לא תחזור אליי. אין אדם בעולם שהיה נדיב כל כך ונתן לי את ההזדמנות הזו. אני חושבת ששגיא הוא מהיחידים בעולם שנתנו לי הזדמנות להיות דבר שונה ממה שאני. כל החיים אנשים ויתרו. הוא פשוט מסרב לוותר. התחושה הכי נוראית שהייתה לי בראש היא שאני אתגעגע לכל העניין. למה בדיוק יש לי להתגעגע? לפוזה הקשוחה שאני כל כך מפקירה כרגע? הרי מול ירדן הייתי כל כך קשוחה, לא נתתי להתקרב ולא נתתי מעצמי כלום, לא גיליתי לו שום פרט על עצמי. אותה ילדה קשוחה שיודעת להשתמש בדיוק במילים שלה במדויק נעלמת לאט לאט ובמקומה מגיעה הילדה הרגישה. מעולם לא הייתי כל כך רגישה, מעולם לא נתתי לדמעות להשתלט לי על החיים. אם יש משהו שתמיד עשיתי זה לעמוד נחושה אל מול הדברים שקשים לי ולא לתת להתפרקות בבכי מקום. אני הולכת ונעלמת, האישיות שלי הולכת ונעלמת. משהו בכל מה שאני חווה עכשיו מעלים לי את מה שהייתי בעבר, ויש חלקים שלמים שאני לא רוצה להעלים.
"בוקר טוב" אמר לי שגיא כשהתחלתי לרדת במדרגות. הוא חייך אליי חיוך מתוק, "קפה?". הנהנתי אליו והלכתי אחריו למטבח. הוא הכין את הקפה וכל הזמן שתקתי, לא באמת היה לי כרגע מה לומר. הוא נתן לי את הקפה והעביר את מבטו לסלון. "נשב?" הוא שאל. שוב הנהנתי, שוב בשתיקה. הלכתי אחריו והתיישבתי לצידו על הספה. "איך ישנת?" הוא שאל. "מעולה" חייכתי אליו, "תודה. מה אתה עשית בינתיים?". "עבדתי" הוא אמר לי מיד ולגם לגימה מהקפה שהכין לעצמו. הסתכלתי על פיו כשהוא לקח שלוק מהקפה החם, תנועה סקסית מטריפה, זה תמיד מצליח לגרות אותי. "קשה?" שאלתי אותו. הוא הניד את ראשו לשלילה. "סתם טיפול במיילים וכל מיני עסקאות. העיקר שאת בסדר". "אפשר לשאול אותך משהו?" ביקשתי ישר. הוא הסתכל והנהן. "הרגשת פעם במשבר זהות?".
כשאבא שלי היה בבית, וכשאשכרה דיברנו, הרגשתי שהוא מתחיל לאט לאט לאבד את כל מה שהוא. פעם, הוא היה האבא הכי טוב בעולם. כשהיו שואלים אותי את מי אני יותר אוהבת הייתי עונה שאת אבא. היה לי מובן מאליו להגיד שאבא זה המודל ודוגמא שלי. איזה מודל ודוגמא.. הבנאדם התאבד. כרגע הוא הפוך מלהיות בשבילי מודל ודוגמא. בעבר הייתי שמה לב לדפוס התנהגות אצלו שתמיד היה משתנה. הוא היה חוזר הביתה אחרי עבודה, והיה עדיין מדבר במושגים של עבודה כאילו העבודה לעולם לא נגמרת, העבודה לא יוצאת ממנו. הוא היה חושב שאנחנו גם מבינים אותו. היא השפיעה עליו בכל מימד בחיים. ארוחות ערב שלמות שהיינו מנסים לארגן והיינו אפילו מצליחים, היו מסתיימות יותר מידי מהר כי אבא היה קופץ לשיחה ומסיים את הארוחה, פשוט לא חוזר. אמא ואני היינו שותקות וממשיכות לאכול ואז מפנות את הכלים. ביני לבינה הקשר באמת אף פעם לא היה טוב. כל החברות שלי מסביב אמרו שהאימהות שלהן אלה החברות הכי טובות, ואצלי זה היה כל כך הפוך. לא נתתי לזה לשבור אותי, אני נותנת למעט דברים לשבור אותי.
"למה את שואלת?" פנה אליי שגיא אחרי שתיקה. הסתכלתי עליו וניסיתי לחשוב איך להסביר את כל מה שאני רוצה להגיד. "לאבד את תדמית הזונה זה..". "אה, אני מבין" הוא נאנח. הוא הסתכל עליי ונגע בכתפי. הסתכלתי עליו מיד. כל מה שהוא ניסה לעשות זה להרגיע אותי. "את יודעת משהו, אני לא יודע אם לאבד את התדמית הזו זה כל כך רע. אני מבין שזה גם סיפק אותך באיזשהו מקום, ואני מבין שעכשיו עם כל מה שקרה עם ירדן זה יהיה לך מוזר, יהיה לך מוזר שאין לך את מקום הפורקן המיני שלפעמים גם הכעסים וגם כל המציאות מכים בך ושם את מתפרקת. אני באמת מבין, אבל את יוצאת למקום כל כך הרבה יותר בטוח וכל כך הרבה יותר טוב שבאמת אין לך מה לפחד. אני בטוח. אין לך סיבה לפחד שכל מה שבנית ייעלם, ואין לך מה לפחד מהאדם שתהפכי להיות כי זה רק לטובה. לא הייתי מציע לך את זה אם לא הייתי בטוח שזה ייתן לך עתיד טוב יותר. אני יודע שלא יהיה לך קל לסמוך עליי עכשיו, בעיקר לא בזה שאני מכיר אותך רק בגלל שהייתי סטוץ לערב שפשוט לא הפסיק להגיע, אבל אני מעניק לך פה הזדמנות לעשות משהו נכון, לעשות משהו שבאמת יועיל לך. אני מציע את זה מרחמים זה הדבר האחרון שאני רוצה, וניסיתי גם להגיד לך את זה קודם אבל את היית כל כך עייפה ומותשת ואחרי כל הכאב של ירדן, אבל אני באמת מעוניין שאת תהיי בעבודה הזו כי המקום הזה מתאים לך. אני אהיה שם בשבילך ואחזק אותך בכל רגע שיהיה לך משהו קשה ואני באמת מתכוון לזה. אני אעזור ואכוון אותך, רק כדי שתוכלי לשרוד בגן החיות המשרדי הזה. זה לא יהיה קל וכל אחד שם עם אגו, אבל גם לך יש אגו בגודל של פיל ואת יודעת מה את רוצה ואת יודעת איך להשיג אותו. אני מאמין ביכולות שלך ובכל מה שאת יכולה לעשות, וכל מה שאת צריכה לעשות כרגע זה להאמין בעצמך. את לא הולכת לאבד את הזהות שלך, את לא יכולה לשכוח ממה שעשית וממי שאת, ולעולם לא תפסיקי לחשוב על כל התקופה הזו, אבל עומדת בפנייך תקופה חדשה וטובה יותר שאין סיכוי שאת לא קופצת עליה. לא הייתי נותן לך לא לקפוץ עליה, באמת".
אחרי שנשארתי בלי מילים, ואחרי שהבנתי כמה הוא מוכן להילחם וכמה הוא באמת טוב איתי, ואני יודעת שכל מה שהוא מתכוון אליו באמת טוב, ואני יודעת שהכוונות שלו טובות ולראשונה אני באמת מאמינה לבנאדם, הטלפון שלי צלצל. זיהיתי את הסיומת של המספר הזה. "הלו" עניתי, שמתי על רמקול כדי שגם שגיא ישמע. "תשע וחצי אצלי?" הוא אמר מיד. הסתכלתי על שגיא. "לא, מצטערת, אני לא יכולה". השיחה התנתקה ושגיא הסתכל עליי בחיוך רחב.