ממזרה מלכותית: פרק שני חלק ראשון.

"את יודעת, כשרק נולדת, חשבנו שאת לבקנית."
הוא אמר, עוד לפני שסגרתי את הדלת אחרי.
"היית כול-כך לבנה." הוא עמד בגבו אליי, פניו אל החלון.
"אבל אז, כמה ימים אחרי זה, הפלומה על ראשך הפכה להיות אדומה כאש."
הוא המשיך, וקולו השתנה, כאילו הוא לא באמת כאן.
"למה אתה מספר לי על זה?" שאלתי.
אני לא ממש בטוחה למה אמרתי את זה, אבל כול ההליכה סחור-סחור הזו,
עייפה אותי.
"בשביל שתדעי שאת לא פשוט הבת הממזרה שלי."
הוא אומר, וקולו נשמע מעט צורמני.
"בשביל שתדעי שאת הבת הקטנה שלי, ואני תמיד אתגעגע אלייך"
הוא הסתובב ובעיניו עמדו דמעות, לרגע הייתי מוכת תדהמה.
עמדתי מופתעת, עד כי עלה לראשי, כי אני לא יכולה פשוט לעמוד כך.
התקדמתי לעברו וחיבקתי אותו.
בפעם האחרונה שעשיתי את זה, הייתי כנראה בת שש,
ולאחר מכן, גינוני המלכות מצאו זאת לא נאה.
"לא חשוב מה יקרה, זה בסדר" מצאתי את עצמי אומרת, קולי שקט ורגוע.
אני לא ממש יודעת למה אמרתי זאת, אבל הרגשתי שזה מה שהייתי אמורה להגיד.
"אני מצטער" הוא אמר, אני מניחה שאם היה מותר לי, הייתי שואלת.
אבל מכוון שלא ניתנה לי הרשות לכך, פשוט נותרתי שם, מחבקת אותו.
"אני מצטער, אך יש לי חדשות רעות לספר לך" הוא אמר וקולו חזר להיות מלכותי, ואדיש.
אני מניחה שאני לא צריכה לספר לכם ממי למדתי את צורת הדיבור ואת הנימוסים, נכון?
"החיים שלי הם סדרה של חדשות רעות" אני עונה ורואה את החיוך הזעיר שנמתח על פניו.
"במקרה כזה, אלו חדשות נוראיות"