וונג נייט – בית ספר לילדים עם כוחות על טבעיים פרק 1 מהתחלה

"מאמי תתעוררי!!! , את לא רוצה לאחר ביום הראשון ללימודים!!". "אני קמה, אוף…"
'למה אני צריכה ללכת לפנימיה כי הם יוצאים לחופשה ולמה לעזעזל היא לאורך כל תקופת החטיבה והתיכון שלי למה?." התלבשתי, ירדתי למטבח והכנתי לי ארוחת בוקר (כאילו שזה יום רגיל אוח….). לקחתי חטיף לנסיעה כשאמא צעקה "בואי מתוקה שלא כולנו נאחר לקראת הנסיעה הג.." היא לא הצליחה לסיים את המשפט וקולה נשבר והפך לבכי. 'אם את כלכך אוהבת אותי אז לאן לעזעזל את שולחת אותי??'. "אני באה" צעקתי בתגובה ומיהרתי אל הסלון. לקחתי את המזוודות והזדרזתי אל עבר הדלת בתקווה לחלוף על פני אמי. אבל ללא כל הצלחה היא תפסה אותי מאחורה ומשכה אותי אליה משחררת לאט לאט מאחיזתה "את יודעת שאנחנו לוקחים אותך לפנימיה הכי טובה שיש רק כי אני ואבא שלך לוקחים את סבא שלך לראות רופא מיוחד בחו"ל..". 'כן, כן כבר שמענו אלייך..'. "איך את בדיוק יודעת שהיא הכי טובה שיש??" השתדלתי להחמיץ פנים להסתיר את הכעס האמיתי שלי אבל עדיין להראות שאני כועסת. "כי אין לי ברירה אבל זה לא משנה מתוקה אבא מחכה לך בחוץ במכונית.." היא נישקה אותי וחיבקה אותי חזק אך אני התנערתי מאחיזתה מיד לא רציתי שום קרבה אליה יותר…
יצאתי מהבית ורצתי עם המזוודות לעבר המכונית. נכנסתי והתיישבתי וכהרגלי לא חגרתי חגורת בטיחות היום יש לזה יותר משמעות מדרך כלל, היום אני רוצה להידרס…ולא אכפת לי בכלל מה יקרה. אך בכל זאת תוך עשר דקות הגענו אל תחנת הרכבת לקחתי את המזוודות ופנתי אל אבי 'מגיעה לו פרידה טובה הוא לא באמת זה שאשם בכל..' אך כל מה עשה היה לנשק אותי לחבק חיבוק דוב קטן ושחרר אותי לדרכי. 'לפחות הוא לא התיפוס הרגשי..'. נכנסתי לתוך התחנה ולא מתפלאת שהיא כמעט ריקה, כל מי שהיה בה היו רק כ- 20 נערים בגילי בערך. התיישבתי על אחד הספסלים וחיכיתי שהרכבת תגיע כשמישהו התיישב לידי. "היי אני רוי מי את?" קולו היה רך ורגוע לא שאפשר להאשים אותו הוא לא ידע מה עובר עליי "אני קייטיין אבל אתה יכול לקרוא לי קייט" לפני שהספיק להשחיל עוד משפט לשיחה היבשה הזאת, קול גלגלי מתכת הנגררים על מסילת עץ ומתכת נשמע. התחלתי לקום "הרכבת שלי הגיעה אני צריכה לעלות.. להתראות" קמתי והתקדמתי אל עבר הרכבת מבלי להעיף בו אפילו מבט כשהוא עקף אותי "זוהי גם הרכבת שלי בואי אני אעלה איתך". רק אז הבחנתי ביופיו הוא היה גבוה ושרירי בעל שיער פרוע ושחור כלילה עיניו היו כחולות ועמוקות כים. התנערתי מתחושת הערפול שאחזה בי ואמרתי בתגובה פיגרת ובגלגול עיניים "מה גם אותך ההורים עזבו ושלחו אותך לפנימיה הזאת 'וונג נייט' משהו.." "כן לא בדיוק מרצונם אבל זה לא חשוב עכשיו בואי נעלה שלא נפספס את הרכבת". עלינו ותפסנו לנו תא משלנו הוא התיישב מולי ובהה החוצה דרך החלון. "נו אז את יודעת משהו על הפנימיה הזאת באמת??" הוא אמר בלי להעיף בי מבט. "על מה אתה מדבר??" שאלתי בתמיהה "כנראה שאת לא יודעת טוב אני לא אהיה זה שיהרוס לך את הנסיעה.." אמר ויצא מן הקרון מעיף בי מבט קצר אחד אחרון. "מה עובר על הילד הזה?" הוצאתי את התסכול שלי מהבוקר במשפט הזה למרות שבתוך תוכי כל מה שרציתי היה רק להיות איתו כמה שאפשר….
התנערתי מסערת הרגשות שלי רק כאשר הרכבת התחילה לנוע. הנחתי את המזוודות שלי מעליי והתיישבתי על הספה. נערים בגילי וגדולים ממני עברו ליד התא שלי והתהלכו ברכבת הלוך חזור כל הנסיעה. מידי פעם עברה עגלת חטיפים בין התאים והקרונות אבל לא לקחתי אף אחד מהחטיפים משום שהיה לי אחד משלי ומשום שלא הכרתי אף אחד מן החטיפים. במקום כל הדוריטוס והתפוצ'יפס הרגילים העגלה הייתה מלאה בחטיפים שכתוב עליהם "חטיפי אנרגיה: טען את כוחות הקרח/ האש/ הטבע/ האוויר/ האור/ האדמה שלך!". זה היה מוזר אבל פשוט התעלמתי עד שהגענו לפנימיה.