בכיה של הילדה הקטנה.

עם איי פעם תראו ילדה קטנה על שולי המדרכה בוכה אל תשאלו למה, אל תשאלו כי אני יודעת מה היא תענה.
היא תענה שהיא בסדר ואחרי שתשאלו פעם נוספת היא תגיב שזה בגלל המוות שיש בעולם.
לא הטבעי, עם זה השלימה. המוות אחרי מחלה קשה שבקושי נותר רצון לפקוח עיניים בבוקר, המוות אחרי שאתה מבין בשביל מה צריך וכדי לחיות, המוות לפני משהו טוב שלעולם לא יגיע והמוות של התינוקות שעדיין לא ראו אור שמש בפעם הראשונה ולא זכו לחוות גשם קריר.
ואחרי זה יגיעו עוד שלל סיבות מגוונות.
היא תגיד בגלל האלימות שלא ממש צריך, בגלל הסבל והרעב שיש בכל העולם. בגלל שמיים שחורים מכוסי ברקים ורעמים, בגלל בכי ותקוות שווא בגלל רעב שלא לצורך ובגלל המוות של החיות התמימות שעדיין לא הבינו שהם עומדות למות ועוד ועוד ועוד.
תגידו, איך מסבירים לאותה ילדה שאין לה שליטה על הדברים ולהיות חסר רגישות עד כדי כך כדי להגיד לה לא לחשוב על זה?
מה כבר אני יכולה לעשות כגד כל זה?
כלום. פשוט כלום.
אומרים ביחד נצליח והכל יהיה בסדר אבל איך זה יקרה עם עדיין הטבע האנושי מורה לנו להרוס? מה יקרה, לא. מה ישאר לאלו חסרי המזל שבאים אחרינו? שצריכים לחיות עם כל הזבל מסביב?
נוטר רק לבכות.
לבכות. כמו אותה ילדה קטנה בשולי המדרכה וככה. לאט לאט לעורר את כולם.
ושוב, עם תפגשו עם אותה ילדה קטנה, תגידו לה בשמי שכלום לא יפתר בקרוב, זה דורש זמן. הרבה זמן, אבל אפשר להתחיל עכשיו. בדברים קטנים ולחייך.
אני חושבת שלא אעמוד בעוד בכי מהסוג הזה.